חצות וחצי.

עד שהספקתי לכתוב את כותרת הפוסט, השעה הפכה להיות 00:31.

מוזר כל עניין ה- 0:0. זה כמו שירותים. כמו התרוקנות, צלילה, ניקיון, התחדשות.

וכמה מחשבות.

השיער שלי מתחיל לנשור מעודף מחשבות. מחשבות מכל סוג. חלומות מכל כיוון. חם לי ברגליים.

המאוורר מתנפנף עם אויר הדירה.

העגילים שענדתי היום, עגילים בצורת לב, הפכו לתליוני בובת החרסינה.

הנייד שלי שקט כבר שעתיים. דומם מקולות חיוג ליליים. שתיקת קרינה.

00:35

החלון שבפינת הישיבה פתוח. העץ הירוק מציץ אל דירתי. משתתק כשאני מביטה בו.

ריח הכביסה החדשה מדמם אל האויר. משתלב עם תנודות המאוורר, כמו דם בתוך גוף חי.

והיום זה נגמר.

שנה של תובנות. למידת גופי. אהבת חלקיקי עורי. שנאה חלקית שהייתה פעם מלאת שלמות עצובה.

שנה של גוף.

לפניה הייתה שנת נפש.

לפניה שנת מיינד. שכל. חוכמה פילוסופית.

שנת הקרקע לפניי. שנה של עשייה. של מציאות. של התגשמות חלומות והבנה שאני חיה בעולם אותו יצרתי.

00:39

בקבוק המים על הרצפה. הטלויזיה נעולה מתשדורת ערוצית. מכונית עוצרת בצד הכביש כמו הייתה חלק משטח הדשא המתנוסס ליד חלוני.

00:40

12 מחשבות בחלקיק שניה עברו בי. אני מרגישה חום. בראש, בגוף, בלב.

 שיחה איתו. חיבוק איתה. התבוננות אל תוך עצמי.

אני עושה רק את מה שאני רוצה.

רק.

00:41

אני שולחת ידי אל מקש ה"שליחה".

אני עושה רק את מה שאני.