איכשהו, בימי חמישי אני מתעורר מאוחר.

 לא יודע למה.

 יש לי הרגשה שזה קשור לזה שאני הולך לישון מאוחר בימי רביעי, אבל זה נראה לי רעיון מטורף לגמרי.

 מאוחר- יחסית כמובן.

לא אלאה אתכם בלו"ז ההשכמות שלי, אבל בשורה התחתונה מצאתי את עצמי נוהג לעבודה בסביבות 8 וקצת.

ביום חמישי- קורה דבר נוסף. משהו חשוב. משהו גדול. משהו וואו:

אילנה דיין מחליפה את המגיש הקבוע של תכנית הבוקר של גלי צה"ל.

פעם זה היה רפי רשף. היום זה ניב רסקין.

וככה בלי להתכוון, אני מוצא את עצמי ישנוני, ברכב, עם אילנה דיין והמרואיינים שלה.

ככה לבד. בלי השגחה. בלי יד מלטפת.

ככה מידי יום חמישי.

אז נכון שהיא חכמה והיא אינטילגנטית והיא "עובדה", ונכון שכבר בגיל שנתיים, כל השכנים הבחינו שהיא סופר מראיינת/פרשנית/שדרנית/ מכינה אחלה טוסטים.

אממממה...הבחורה מאוהבת בשאלות של עצמה.

אני לא חושב שיש פער כל כך גדול בין שאלות המראיין, לבין תשובות המרואיין, כמו אצל אילנה דיין.

אני לא חושב, ששמעתי אי פעם שאלות כל כך ארוכות, בהן המראיינת משלבת את כל הידע האגור בתוכה <קשור או לא קשור>, לפני שהמרואיין יכול להשיב. וגם אז אחרי שלוש מילים היא מתפרצת לדבריו, ושוב נותנת מונולוג .

למשל ראיון שהיא ערכה עם אהוד ברק בשבוע שעבר, נשמע משהו בסגנון : "ואני הייתי רוצה לדעת איך הרגשת ברגע שהמתפקדים במפלגת העבודה כעסו עליך..<אהוד ברק לוקח אוויר להתחיל לענות>;

אבל היא ממשיכה:  אתה , אהוד ברק, רמטכ"ל לשעבר, ראש ממשלה לשעבר, שר בטחון, כשמאחוריך רשפים של בוז קולני, של מאות פוליטרוקים <מילה מסובכת - נשמע טוב> ;

 אבל אילנה, אהוד ברק רוצה להתחיל לענות;

 אל תפריע לי ..עוד לא סיימתי את השאלה...אלפי פוליטרוקים אנשי ההתישבות העובדת , שועטים כלפיך מרירים ומלאי בוז;

 אבל זה לא מה שקרה..מנסה אהוד ברק לדחוף מילה...

אבל אילנה בשלה: "או כמו שאני אוהבת לכנות את זה...שתיקת הכבשים של עכברי הכפר..או כמו שדויד גרוסמן כותב בספרו.."

ואז עברתי לגלגלצ.

היום היא שוחחה עם צדוק יחזקאלי, כתב ידיעות אחרונות שנפצע בגאורגיה. זה הלך ככה, פחות או יותר:

"ואני שואלת את עצמי, צדוק, אתה נמצא בלב הישימון, הכדורים שורקים מעליך, הצלמים מצלמים את הזוועות, ופתאום בום גדול...ואני הייתי רוצה לדעת < בשלב הזה צדוק בטח שואל את עצמו...כן אילנה...אולי תגידי לנו סוף סוף מה היית רוצה לדעת>, ככתב בכיר, שעבר לא מעט,  כשאתה צדוק, פצוע, שותת דם, כשמול פניו חולפות רכבות מתנגשות, איך הצלחת להביא את הסיפור האמיתי...כי ביננו צדוק, מי כמוני יכולה להבין את גודל המעשה..את הסינרגיה שבין הצורך לכתוב והצורך לחיות...או כמו שנחום ברנע אוהב לכנות את זה.....

ואז עברתי לגלגלצ...

ואז בגלגלצ הם שוב פעם שמו את השיר "אבא" של אביתר בנאי <שיר יפה אבל יש גבול>..

אז עברתי לקול המוזיקה.  תחנה מצויינת. 

במיוחד אם שמים על שקט מאוד<ככה שאי אפשר לשמוע>

ומאז..החיים יפים <ושקטים>

:)