לבי, הגיגיי.
ליוויתי את אמי במלחמתה בסרטן,
את המטען - פרקתי כאן.
וחוץ מזה מתגנבים להם קטעים אחרים ממסע חיי.
פוסטים פופולאריים
-
i've got demoted
10/1/09 | 357 צפיות
-
שנה
1/9/08 | 400 צפיות
-
אז מה נהיה?
18/3/08 | 765 צפיות
-
זעם
28/8/08 | 787 צפיות
-
יום הולדת שמח דרלינג!
19/5/08 | 814 צפיות
-
עמלנים...
26/3/10 | 698 צפיות
פוסטים אחרונים
- ככה 10/3/12
- חופש. אז מה. 27/7/11
- התקווה בת זונה 15/7/11
- יגון 10/7/11
- ספק 2/7/11
- תיק-תק 7/6/11
התפרצות
כמה יותר קל לכתוב על דברים קלילים כמו סקס, או דעיכה לתוך הכורסא מול הטלויזיה, או טוב מכך - דעיכה לתוך הכורסא עם סקס. יותר קל לי - להרגיש קלילה, יותר קל לקוראים - להגיב. אבל את מה שבפנים, אין לי למי להגיד, ואני חייבת להוציא. לכן זו התפרצות, או יותר נכון פרץ רגשות. הוא אומר מילה, אצלי בורח הבכי. ואני צריכה לכתוב. אין לי ברירה. ========================================================== אם היית שומעת את דבריו הרכים, לא היית מאמינה, אמא. היית מתבוננת משתאה, מגניבה אלי חיוך וביחד היינו מצחקקות כשתי ילדות סוררות. אם היית רואה את מסירותו הרבה, לא היית מאמינה, אמא. היית מתבוננת משתאה, מגניבה אלי חיוך וביחד היינו ממרפקות זו את זו, מצחקקות. אני חולמת אותך אמא שומעת את דברייך רואה את הינד ראשך מהנהנת במקומך. אם היית רואה ושומעת, לא היית מאמינה אמא. ואולי בעצם את ידעת, וזו רק אני שמשתאה.
|
תגובות אחרונות
-
שרוןכחלון
בתגובה על רק עם אופנוע
-
ורד אוריאל
בתגובה על ככה
-
ורד א.
בתגובה על פשוש
-
עינת (ש)
בתגובה על חופש. אז מה.
-
ורד א.
בתגובה על התקווה בת זונה
-
נירה לב
בתגובה על פשושים
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עדיין לא ניתן לככב תגובות. עד אז....
את תמיד מרגשת ויודעת לגעת.
חשבתי על קצוות של חוטי חשמל דקים שנחתכו
טרם נחבשו או נאטמו
וכשנוגעים בהם כואב, לפעמים בזץ גדול לפעמים עמום יותר.
הכל רגיש כל כך, ואולי גם יישאר כך.
}{
וואו,
תודה רבה.
*
כבר הרבה זמן לא ריגשו אותי דברים כתובים כמו מה שכתבת כאן.
תודה יקירתי.
כתיבתך יפה ונוגעת ללב.
מרגישים את הגעגועים והכאב.
שולחת חיבוק.
געגועים לאימא זה דבר נפלא
יחד עם הנוראיות של אי היותה
איזה יופי...
}{ }{ }{ }{
thanks dear.
תודה אייל, הלוואי שזה היה פשוט כל כך.
איש באמונתו יחיה.
בת דודה, רק בשביל התגובה הזו שלך היה שווה להוציא.
תודה יקירתי.
}{
יש משפט משיר שנחרט אצלי עמוק "מבדידות האנשים נהיים קשים..."
ואת יודעת שלפעמים אני חושבת על זה ופוחדת נורא שזה מה שיקרה
אבל....יש כאלו שכשחווים את זה בעוצמה, מבינים כי לא כך הם רוצים ורואים את חייהם
ואם הם מספיק חכמים ורגישים , הם עושים שינוי- אולי לא של 180 מעלות לא בהתחלה לפחות
אבל כמה צעדים בוני אמון....
אני לא אכנס לזה פה, זה שייך לנו לפרטי- אבל כשסיפרת לי היום התרגשתי נורא
ועוד יותר מזה חשבתי עליה
וואלה אני חושבת שיכולתי לראות את החיוך המרוצה הזה שלה
יש לי אותו חרוט מהחגיגה האחרונה, כל פעם שאני חושבת אגב לכיוון הזה
התמונה הזאת עולה.
ויש פעמים אפילו כתבתי אצלי בבלוג שעוצמת הרגשות שאנחנו חווים נראה כי היא גדולה בכמה מידות מממדי הגוף שלנו
ואנחנו קטנות מלהכיל אותן... והפעמים האלו אני לפעמים מרגישה כאילו הלב שלי עומד לפרוץ את גבולות העור
ומשלא מסתייע בידו, אני פשוט מניחה לקיטור לצאת דרך הדמעות....
בברלין כשהמתים שלנו צעדו איתי בפרדריך שטרסה ובמוזיאון ההנצחה היהודי, היו דקות שהגשתי שאיבדתי את היכולת לדבר
ורק שמעתי אותו ואותה לוחשים לי באוזן , ואז בא אח של אביך וצחק ומשהו בי השתחרר ופתאום היה קל בעין ובלב
המתים שלנו חיים מותק- אנחנו מעניקים להם את החיות הזאת בזיכרון.
אני איתך לגמרי.
אלוהים, איזה טמבל...
את באמת חושבת שהיא לא רואה?
את באמת חושבת שהיא לא שומעת?
אולי תנסי לדמיין אותה מולך ולשתף אותה,
ממה כמו היתה שם אתך?! מה את אומרת?!
נסי יקירה, נסי וראי איך הכאב מתמוסס לו.
שבת נעימה.
תודה...
תודה בת יוסף.
תודה רבה פ.
בינתיים אני עוד גם וגם...
}{
שורה אחת משיר אחד ששרה חווה אלברשטיין:
"אני כבר לא בוכה, רק מתגעגעת"
עם הלחן, זה תמיד מגעגע אותי למשהו, למישהו...
כתבת מאד מתגעגע ויפה.
מה היה אילו - כואב...ויחד עם זאת מזל שיש לנו כושר לדמיין ולחלום בהקיץ.
כתבת קסום ועדין מאוד.