מסדר כנפיים

התפרקות, התרסקות. ברגע אחד הכול נגמר.

את יושבת במרכז החדר, מחזיקה את ראשך בין ידייך, והכול מבולבל.

הדמעות לא מפסיקות לרגע, הן זולגות וממליחות את פנייך העדינות.

"למה, למה זה קורה לי?" את שואלת את עצמך בייאוש תהומי, והתחושה חזקה כל כך, עד שנראה לך שהיא תישאר לעד.

את מביטה סביבך, והכול מפוזר, כל החיים שלך פזורים על הרצפה חלקים-חלקים, כמו מיליון חלקים של פאזל.

את אוספת בידייך את חלקי הפאזל, אוספת את התמונה שלך ושל אודי, החבר הראשון שלך. איך אהבת אותו. הנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה. זה היה כל כך מזמן, בגיל שש עשרה. את נזכרת איך נשברת כשהוא הלך לצבא, התגייס לסיירת, ואת עמדת שם, בלשכת הגיוס, בוכה כמו מטורפת, כאילו ידעת שהוא אף פעם לא יחזור.

את אוספת את חלקי הפאזל עם התמונה של אבא ואמא.

את עדיין ילדה קטנה שמציירת ציורים בסלון. אבא מראה את הציורים לכל החברים שלו, מתפעל מכישרון הציור של ילדתו הקטנה, ואת מתמוגגת מרוב אושר, מציירת עוד ציור ועוד אחד.

"אבא, תראה, זה הבית שלנו!"

"אבא, תראה, זה אתה ואמא!"

ואבא לאט-לאט מאבד עניין, שוקע בשיחה עם החברים, במשחק כדורגל, ואת מושכת לו בשרוול.

"אבל אבא, תראה, זה אתה."

"אחר כך, מתוקה."

"אבל אבא..." את מתחילה לבכות, נפגעת מחוסר התרשמותו של אבא מהציור, ואז, בדמעות, בורחת לחדר וסוגרת אחרייך את הדלת.

במשך שעות את לא מפסיקה לבכות. דעתו של אבא כל כך חשובה לך - כשהוא גאה בך את מרגישה כמו מלאכית, כאילו יש לך כנפיים.

ככה זה היה תמיד. כל החיים, המרדף הזה אחרי תשומת הלב של אבא.

אחר כך את אוספת את חלקי הפאזל עם התמונה של בית הספר.

כשכולם שיחקו בחצר, את נשארת בכיתה, שיננת את החומר, התכוננת לבחינה.

כשקיבלת מאה - אבא תלה את המבחן על המקרר, ושוב קיבלת כנפיים.

ככה זה היה גם באוניברסיטה. אבא חשב שאת צריכה ללמוד משפטים - אז זה מה שעשית, אפילו שבכלל רצית ללמוד אמנות.

 החלום שלך היה לקבל את התואר "מצטיינת דיקן". החיים שלך נעצרו, לא עשית כלום חוץ מאשר ללמוד. כשכבר היית יוצאת לבלות, היית חוזרת הביתה מלאת רגשות אשם על כך שלא למדת מספיק.

כשסיימת את התואר בהצטיינות, אבא נישק אותך והרעיף עלייך כל כך הרבה אהבה, עד שהתעופפת כמעט שנה שלמה.

את המשכת לנסות לרצות אותו, ומציורים קטנים שתלויים על המקרר זה הפך למבחנים מייגעים באוניברסיטה ולשעות שלא נגמרות במשרד.

ככל שהתבגרת הפך טקס הכנפיים להיות ארוך יותר, קשה יותר, מתסכל יותר ומהנה פחות.

אבל לא יכולת להפסיק.

את אוספת את חלקי הפאזל של ניסו החתיך. את מחייכת לעצמך כשאת נזכרת איך היית מאושרת איתו.

ברחתם מהעולם, כל היום שכבתם בים, עשיתם אהבה, ספרתם ציפורים, זמזמתם שירים של "לד זפלין" - הוא ניגן בגיטרה ואת היית הזמרת.

המוזיקה פסקה כשאבא לקח אותך לשיחה ואמר לך שהוא מאוד מאוכזב, ושהבחור הזה לא בשבילך.

לרגע עמדו לך דמעות בעיניים, כל כך נעלבת מזה שאבא מאוכזב.

ואז נזכרת בניסו שלך, והלב רעד כמו עלה שלכת בגשם בליל חורף קר.

ואז הרגשת את הכעס שהולם לך ברקות, ופנייך האדימו מכעס ומבושה.

"אבל אבא, אני אוהבת אותו, אתה לא מבין? טוב לי איתו."

"ירדן, את ילדה גדולה, תעשי מה שאת רוצה. אבל אם תמשיכי לבלות איתו, אותי זה מאוד יאכזב," הוא אמר, נותן לך כביכול את זכות הבחירה, כאילו באמת יכולת לעשות משהו אחר. הרי מלאך לא יכול לעוף בלי כנפיים, והכנפיים שלך נמצאות עמוק במגירה של אבא.

 אז לא הייתה לך ברירה. ויתרת על האהבה והשארת את ניסו שבור לב.

בלי ששמת לב, חלקי הפאזל שאת מחזיקה עכשיו בידך הם תמונה שלך ושל אילן, הסטודנט האפרפר ללימודי רפואה.

את זוכרת בבירור איך הוא התחיל איתך בגמגום ובהתרגשות של ילד שזכה לכך שמישהי תיגע בו בצורה אינטימית בפעם הראשונה בחייו. את קצת ריחמת עליו. היה בו משהו מפוזר כזה, לא סגור.

הוא אמנם למד רפואה, אבל נראה יותר כמו חולה סופני, כזה רזה וחיוור.

אמרת לעצמך, "בטח אבא יאהב אותו."

אז יצאתם לקפה, והוא בלבל לך את המוח על אנזימים ופֶּפטידים ועוד כל מיני מילים של רופאים. ואת רק שתקת ובהית בשעון.

אילצת את עצמך לצאת איתו לפחות עד סוף השבוע, עד לארוחה המשפחתית. אמנם אף פעם לא הבאת מישהו כל כך מהר הביתה, אבל רצית לגמור עם זה כבר, לקבל את הכנפיים ולהגיד תודה לרופא, ושיהיה בריא.

אבל אבא כל כך התלהב מאילן, עד שנאלצת להמשיך לסבול אותו. האמת היא שבינתיים הוא התחיל קצת למצוא חן בעינייך, הבחור המסכן הזה שסגד לגופך, גמר את ההלל על שדייך, ובכל פעם שרק מישש את איברייך המוצנעים, גמגם כמו בפעם הראשונה שנפגשתם וגמר עוד לפני שהספקת להתארגן בתנוחה המתאימה, ואז התכרבל לו בין שדייך, מתנשף כמו רץ מרתון שנפסל ונעצר שנייה אחרי יריית הפתיחה. אז חיבקת את ראשו החכם וליטפת את שערו.

הוא היה כל כך מאוהב בך, עד שאם היית אומרת לו לוותר על הכול ולהפסיק ללמוד רפואה, ובמקום זה לשבת בבית כל היום ולעשות כביסה, הוא היה מסכים בלי שוב בעיה, בתנאי שיסיים את היום בין שדייך.

וככה נשארתם יחד יותר משנתיים.

כולם אמרו לך שזכית, ושהוא בחור ברמה, איכותי וחכם. ואת היית מאושרת, או לפחות ככה זה נראה לך. מירקת וסירקת את הכנפיים שלך בוקר-בוקר.

אבא ואילן היו יוצאים לבלות ביחד, ואת התעופפת לך בין בתי הקפה עם חברות, ומשם לעבודה ובחזרה הביתה.

הפאזל של חייך כמעט מושלם. כמה חתיכות חסרות, אבל לא שום דבר שדבק ומספריים לא יכולים לפתור, כמו תמיד.

למשל החלק של איציק שמואלי, עורך הדין המצטיין שיצאת איתו בתחילת הסמסטר הראשון. הוא היה שונה ממך מאוד, אבל אהב אותך בכל ליבו. אז לקחת אותו, גזרת קצת בצדדים, לחצת קצת באצבע והכנסת אותו לחיים שלך, לתוך הפאזל הענקי שבנית לך.

ככה עשית כל החיים - ניסית להתאים אנשים, סיטואציות, רגעים. אנסת את המציאות כדי שתתאים לתמונה שרצית לראות, שתסתדר לך בפאזל שלך, שבינתיים הלך ונבנה, ובמרכזו עמדת את, ירדן בר-נתן המוצלחת, הבת של משה וניצה, עם הכנפיים הענקיות. והם עמדו שם בצד והביטו בך בגאווה.

כך היית ממש עד רגע לפני, ממש עד החלק האחרון. אז מה קרה?

מטומטמת שכמותך! את אומרת לעצמך. הרסת הכול, קלקלת את הפאזל. בתנועת יד אחת מוגזמת, ברגע של חוסר זהירות הפלת אותו על הרצפה והכול התפזר. כל הסדר שעשית כל השנים, המאמץ להתאים את החלקים זה לזה - הכול ירד לטמיון, ועכשיו הכול מפוזר על הרצפה באנרכיה גמורה, ואין לך שליטה על כלום.

כן, הכול התפרק. כבר ראית בדמיונך איך לוקחים לך את הכנפיים, איך מענישים אותך על התנהגות בלתי ראויה.

"אבל למה? מה עשיתי לא נכון? אולי לא השקעתי בו מספיק?" את מלקה את עצמך בתסכול. "איך הוא עזב אותי והרס לי הכול?"

אחרי שנתיים וחצי אמר לך אילן שנמאס לו, ושהוא צריך ריגושים בחיים, ושאת נורא חמודה, אבל זה נגמר. איך שהוא אמר את זה - הכנפיים שלך נבלו, ולרגע הרגשת ממש משותקת. לא יכולת לזוז, כאילו הייתה תקועה לך משקולת בנשמה.

"אבל אילן, למה? איך?" שאלת גם אחרי שהוא כבר הלך.

שבועיים לא סיפרת להורים ולא לחברים. הסתגרת בחדר שלך ואמרת לכולם שיש לך תיק גדול לסיים. בעבודה אמרת שיש לך שפעת קשה, ושאת חייבת לשכב במיטה.

מדי פעם הבטת על הרצפה, על חלקי הפאזל המפוזרים, ולא היה לך כוח אפילו לקום. אפילו לא ידעת איך להתחיל לאסוף את השברים. זה לא צחוק - זה כל החיים שלך!

אחרי שנגמרו לך הסיגריות, וגם אוכל לא נשאר לך בבית, ירדת לפיצוצייה לקנות כמה דברים בשביל הנשמה, ופתאום, בלי שום התראה, נעמד מולך בחור שנראה לך די מוכר.

"ירדן, זו את? אני לא מאמין, מה קרה לך, עברת מלחמה?"

ניסית למקד את עינייך, אבל מאחר שלא ראית אור יום כבר שבועיים, זה היה קצת קשה. הוא פתר לך את התעלומה כשאמר: "זה ניסו, זוכרת?"

ואת נעמדת לשנייה המומה, הסיגריות נפלו לך על הרצפה, ואז פתאום קפצת עליו בחיבוק שהפתיע אותו וכמעט הפיל אותו לאחור.

חיבקת אותו כמו אם שמחבקת את הבן האובד שלה, והכול פרץ ממך החוצה.

כל השנים, כל החיים, כל החלקים - הכול רץ לך בראש.

וככה התחבקתם אולי עשר דקות. את בכית בלי הפסקה, והוא ניסה להבין מה קרה. ואז הלכתם אלייך.

דיברתם שעות, כאילו לא נפרדתם אף פעם.

הרגשת כל כך רגועה. החלק הזה של הפאזל, שהתחבר אז כל כך בקלות, שהיה אולי החלק היחיד שלא היה צריך לגזור ולהדביק - התחבר גם הפעם.

אז עשיתם אהבה, והוא נרדם, ואת הבטת בו באהבה של נפש שמצאה את אחותה.

אחר כך קמת מהמיטה והתחלת לאסוף את השברים. לקחת את כל חלקי הפאזל הישן, אספת אותם לשקית שחורה והכנסת אותם ישר לפח האשפה.

פתאום הרגשת כל כך קלילה, כאילו קיבלת את הכנפיים בחזרה.

ואז התקשרת להורים, סיפרת להם שנפרדת מאילן ושאת רוצה להתחיל חיים חדשים, חיים משלך, בלי לחשוב על מה שהם מצפים ממך, פשוט ללכת אחרי הלב.

הופתעת כשאבא אמר שהם איתך בכל מה שתחליטי, ושהם רק רוצים שיהיה לך טוב.

ואז התקשרת לעורך דין בר לביא, הבוס שלך, ואמרת לו שלא באת כבר שבועיים כי הוא חרא של בוס, ושהם סתם מנצלים אנשים.

ואז ניסו התעורר, והרגשת שהחיים שלך מתחילים סוף-סוף. מתחילים באמת.

הבנת שבדיוק ברגעים שבהם הכול מתפרק, ונראה שסוף העולם הגיע, זאת בעצם נקודת ההתחלה. צריך לעשות חשבון נפש, לבחון את כל החלקים שמוטלים על הרצפה ולשאול אם צריך אותם בכלל, ולמה הם נמצאים שם, ואז להתחיל להרכיב מחדש את החלקים. כי אם הכול מתפרק ברגע אחד, כנראה משהו בדרך לא הורכב נכון.

כי ככה זה עם פאזלים - אם מתחילים נכון, אז כל החלקים מתאימים, והפאזל מושלם. אבל

אם צריך להפעיל כוח, להתאמץ ולגזור - אז כנראה משהו שם פשוט לא נכון.