"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
נזלות בחביתה – על ההבטה כלפי מטה
| אני מכירה רבים שתמיד משווים את עצמם לאלו שיש להם יותר ועקב כך מתוסכלים כל הזמן. לי, לעומת זאת, יש תמיד את הנטייה להסתכל כלפי מטה ולראות את ההמון הסובל יותר ממני. לכאורה זה היה אמור לנחם אותי. הרי האמהות שלנו היו מספרות לנו שיש ילדים רעבים בביאפרה כדי שנרגיש אושר גדול על כך שיש לנו זכות לאכול את החביתה עם הנזלות המגעילות שהן שמו לנו בצלחת, במחשבה שנייה, נראה לי שלא היה אכפת להן אם נהיה מאושרות או לא העיקר הוא שנאכל את החביתה (דרך אגב, אצלנו בבית הייתה דרך הרבה יותר פשוטה, שהניחה את הילדים עם הבטן הנפוחה לנפשם – אמא שלי פשוט הייתה בוכה כשלא רציתי לאכול את החביתה שהיא טרחה להכין). בכל אופן, אצלי זה היה עובד הפוך. הזכרת הילדים המסכנים האלו שנזלות בחביתה היו גורמות להם לשמחה, לא גרמה לי אף פעם לאושר ולא לנחמה, אלא לפחד שיום אחד אגיע למצבם וגם לי ייזל ריר למראה הריריות האלו שבצלחת. ועד היום כשאני רואה מסכנים למיניהם במקום לגרום לי להיות שמחה בחלקי זה גורם לי לפחד שעוד אגיע למצבם (וזה למרות שאני לא מי יודע מה טיפוס חרדתי). אחד הפחדים שלי הוא שאצטרך יום אחד להיות עובדת זרה ולטפל באיזה קשיש טרחן אף שברור שיותר סביר שבקרוב אני אהיה הקשישה הטרחנית (האמת היא שגם זה קצת מפחיד אבל לא עד כדי כך). המתסכל הוא שבנוסף לפחד, ההבטה כלפי מטה, גורמת לי לרגשות אשם. אני מרגישה אשמה כלפי אלו שצריכים לעבוד 40 שעות ויותר בשבוע במשרד ארכיטקטים, אני מרגישה אשמה כלפי אלו שקורעים את התחת בגידול ילדים, אני מרגישה אשמה כלפי אלו שחולים בדלקת פרקים, אני מרגישה אשמה כלפי אלו שחייבים, אבל חייבים, לצחצח כל יום את השיפולים של השיש (למזלי, אני לא מרגישה אשמה כלפי המדוכאים כי את חלקי בדיכאון כבר קיבלתי. מנגד, אני כן מרגישה פחד שמצב זה יחזור). המסקנה מכל זה יכלה להיות די בנאלית: עדיף לא להסתכל למעלה ולא להסתכל למטה, אלא להצר את מבטינו ישר לקו האופק אל אלו שדומים לנו. אבל אני לא מכירה כאלו. רוב מכרי צריכים לקום מוקדם להכין סנדביצ'ים לילדים לפני שהם סוגרים את עצמם שמונה או עשר שעות מול מסך שחור. ולכן מצאתי שלוש דרכים אחרות להקל על רגשי האשם. 1. לומר לעצמי שהתנאים של אף עובד זר, או לחילופין של אף שכיר במשרד ארכיטקטים, לא היו משתפרים אילו הייתי צריכה להכין ארוחת ערב לשלושה ילדים (א' באופן בלתי הגיוני ביותר מעדיפה חביתה עם נזלות, ר' חביתה שחמחמה ללא נזלות ולמ' צריך להכין שני ביצי עין, אותם הוא אוכל ללא לחם – יאק), וזאת אחרי שהייתי חוזרת משמונה שעות במשרד הכוללים שלוש שעות בוועדה מחוזית, חמישה טלפונים למהנדס מיזוג האוויר שהתכניות שהוא הבטיח לשלוח לא הגיעו ועוד חמישה להרגיע את קבלן מיזוג האוויר שנתקע בלי תכניות מעודכנות ובין לבין ניסיון להכניס חמישה חדרים בשמונים מ"ר. ושמצבה של אף מנקה בעולם ושל אף עקרת בית פרפקציוניסטית לא היה משתפר אם הייתי אוספת עכשיו את שערות הכלבה מהרצפה ומצחצחת את המקרר. 2. לומר לעצמי שיקפצו לי כולם כי חיים רק פעם אחת ואין הזדמנות אחרת להיות מאושרת ואף אחד לא ייתן לי פרס בחיים אחרים אם אסבול בחיים האלו. 3. להסתכל למעלה ולראות שיש כמה עשירים יותר ממני, כאלו שבכלל לא צריכים לעבוד כדי להתפרנס, שיש להם משרתת שמסדרת את המיטות כל בוקר ושהפעם היחידה שהם פגשו ארכיטקט הייתה כשהם רצו להחליף את הווילה שבבית הכרם בבית טמפלרי משופץ ברח' כרמייה, ולומר לעצמי שהם בוודאי צריכים להרגיש יותר אשמה ממני. |
תגובות (35)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אל תדאגי - אני הולכת לחגוג על זה!!
נצלי את זה! לפני שאצליח להשקיט את רגשי האשם לגמרי.
ייישששש!!!
כלפייך על אחת כמה וכמה.
הם לא אשמים. הארכיטקטים אשמים, לא?
רגע רגע רגע
אז את מרגישה אשמה כלפיי?
הבעיה היא שהם בונים בנינים מזעזעים אז עדיף שהם ישימו את הכסף בכיס שלהם וילכו לזונות צמרת בפריז.
אל כאלו אני ברצון מסתכלת למעלה (אבל על כך אולי בפוסט הבא).
קבלי כוכב
ממי שמגדיר עצמו-חופשי ומאושר
את בת טובה את. אני בקושי ביקרתי את אמא שלי.
היא גם שנאה אבנים עליה, אבל לא את הקטנות, אלא את האבן של המצבה עצמה, אבל אי אפשר כנראה לוותר על זה.
זה איפה שנחים מהמחשבות ממי.
אני תמיד מסירה מאבא שלי את כל האבנים
כי אני רוצה ששום דבר לא יעיק עליו.
אני עושה את זה בדממה,
למרות שהוא תמיד שואל אותי: מה קרה לך , את בשקט היום?
משהו לא בסדר?
ואז אני יושבת על המצבה של ונטורא
ומספרת לו בדיחות.
עד שאני לא שומעת אותו מתגלגל מצחק
אני לא הולכת.
בטח שהתכוונתי למרות שלא הייתי בטוחה שאצליח.
לגבי לוויות גם אני תמיד אומרת שזה עדיף על חתונות אבל לי זה נראה מהסיבה ההפוכה. בלוויה אני לא חייבת לדבר עם האורחים האחרים (אפילו לא לבקש שיעבירו לי את קנקן הלימונדה). ואני הרי חולמת להתפרנס מלשתוק, על אחת כמה וכמה לחגוג בשתיקה.
ואין, אין כמו לשים אבן על הקבר בדממה.
נדמה לי שכשאני רואה מישהו סובל כל הרגשות מתערבבים לי וכבר קשה להחליט מה זה מה, אבל אשמה בהחלט יש שם ולצערי אני באמת לא עושה הרבה לעזור לאחרים אנונימיים.
לגבי הרלטיביזם את צודקת. קצת הקצנתי פה. גם אותי מנחם לפעמים לחשוב שאני לא הכי מסכנה בעולם.
את קורעעעעעעת.
צחקתי כל כך ואני אפילו לא בטוחה שהתכוונת להצחיק.
יש אנשים שנורא אוהבים ללכת ללויות כי הם שמחים שם מאוד שזה קרה לו ולא להם.
אני אוהבת כי זה פחות מטריח מחתונה.
לא צריך להביא מתנה ולא עונים לך על כל דבר.
בכלל בית קברות זה אחלה מקום.
כולם מסביב שותקים ומקשיבים ואת יכולה לדבר כמה שאת רוצה....
זה משמח מאוד.
אני מאוד ממליצה.
האמת היא שזה באמת מזעזע. והכי גרוע זה כשמכריחים ילד לקחת סירופ נגד שיעול.
כן :)
אבל אני גם מאד רגישה לכאבים של אחרים ולכן אני מזדעזעת כשמכריחים וסוחטים ילדים לאכול משהו שהם לא רוצים.
את בטוחה שאת מרגישה אשמה או שאת מרגישה רחמים כלפי מי שנראה לך יותר סובל ממך? רחמים זאת לא מילה גסה, זה גס רק כשבאמת העניין שלנו במי שנראה לנו שסובל יותר מאיתנו הוא שטחי, נקודתי ומרוחק. זה גס כשמשתמשים בזה לליטוף האגו בלבד וגס כשמסתפקים בגילוי שמישהו אחר כנראה יותר סובל ממני ואני לא עושה שום דבר כדי לעזור לו כשאני כן יכולה להרשות לעצמי לעזור לו.
נראה לי שזה גם גס לעזור למישהו ולפרסם את זה ברבים (אבל זה חוזר לעניין האגו).
בסכ"ה רלטיביזם עוזר לפעמים לשים דברים בפרופורציות.
הצחקתיני. גם היפוכונדרית וגם אסתניסטית?
יאלה, קחי קורס אצל תמי.
אם כך, את יכולה לתת לעצמך 5 גרוש על כל ביס של סטייק מדמם.
לא לא ספרתי.
היא האכילה אותי וגם ספרה
ועם כל כף
גם היא
את הפה פתחה.
אם הייתי ציירת
הייתי ת'מחזה מציירת....
אין מה לדבר
על ריבית והצמדה
היא כבר מזמן
ל'קבר' צמודה...
תהייה נשמתה צרורה והכל באהבה.
לפחות ספרת כמה מגיע לך? עם ריבית והצמדה אולי זה שווה משהו.
אין על
מס' 2.
גם אני בחרתי.
וגם אצלנו אמא
דאגה שאני לא אוכלת
ותשמעי מה,
על כל כף מרק
הייתי מקבלת 5 גרוש
וזה היה המון המון...
ות'כסף
לא ריאתי אףפם....
מעולה
את מזכירה את שנשכחות ואת שלא.
מאוחר מדי לשלוח את אמא שלי ז"ל ללמוד לטגן ביצים. אם כי זה ודאי היה חוסך לי הרבה שעות אצל הפסיכולוגית.
"החיים יפים" זה אומר שהחזירים עזבו אותך לנפשך או להפך?
כידוע, פולניות זה לא עניין של עדה. תודה זהבה.
אני בכלל לא יודעת על מה את מדברת.
אצלנו בבית אחותי הכינה ביצי-עין, ואף פעם לא יצאו לה נזלות כי היא לימדה אותי לשים מכסה על המחבת וככה האדים מבשלים את הביצה גם מלמעלה, והיא יוצאת לבנה ומדהימה.
ודיכאון - מה זה הדבר הזה, באיזו שפה.
וסנדביצ'ים לילדים? למה-מי-הם-בכלל? שאני אקום בגלל הסנדביצ'ים שלהם מוקדם יותר בבוקר?
no way - אני מתעוררת בחמש וחצי לא בגלל הדיכאון, ולא בגלל הילדים, אלא בגלל שהחיים יפים!
ענת יקירתי,
אני רואה שבסופו של דבר מצאת את האיזון: למטה, למעלה וקדימה ושוב למטה, למעלה וקדימה - - הופ, הופ, הופ
יופי..
אם זה עדיין בעיה, אני מכירה מאמנת אחת.. משו....
זהבה
(ואת עוד אומרת לי שאת לא פולניה???)
איזה מזל שאני לא עשירה. הבעיה היא שאני חושבת גם תוך כדי עשיית דברים אחרים. הלואי ויכולתי לנוח קצת מהמחשבות.
ענתי
על פי הפוסטים האחרונים אני מוצאת שטוב שיש לך זמן
פנוי לחשוב וליצור או לחשוב ולהגיע לעוד מסקנות
מצד שני משום מה יש לי הרגשה שבמידה והיית
כה עשירה שלא היית צריכה לעשות כלום,
הרי היית "סובלת" מעודף מחשבות
ואולי זה היה מביא לך מחשבות יותר מדכדכות
כי היית עומדת מול הדיסונאנס
שאת כה עשירה ונהנית מכל כך הרבה יתרונות
ולעומת זאת זה לא משפר את מצב רוחך.
זה נראה לי דיסאוננס בעייתי. מה את אומרת?
תודה. אז רגשי האשם שלך הם על מצב היפותטי? לרגע חשבתי שבאמת זכית בפיס. לי דווקא נכנסים לחשבון איזה 11 שקלים ופעם לפני הרבה שנים זכיתי באלף שקל והרגשתי בת מזל אמיתית. זה סכום טוב כי לא מרגישים נורא אשמים בגללו ומצד שני אפשר לבזבז אותו על משהו שאחרת לא היינו קונים. בסך הכל, עוד אנחנו לא זוכות בסכום רציני אנחנו יכולות להרגיש גאות על התרומה שלנו לבניית מתנ"סים (בתקוה שזה אכן הולך לשם).
על קרום הקקאו שמעתי מאחיותי שטענו שאמא שלי היתה אפילו מכריחה את הכלב לשתות את הקקאו עם הקרום. משום מה אותי הוא לא כל כך הגעיל וקקאו אהבתי דווקא.
תודה תמר.
ברור שאני יודעת את זה ובכל זאת לפעמים נראה שאלו כמוך מסתכלים עליי בתוכחה על כך שאני לא משתתפת בנטל הלאומי. תודה, גלית.
אני הרגשתי אשמה לזכות בפייס כי זה בטח על חשבונו של משהו שזכאי לזה יותר ממני ..עד שקלטתי שף פעם איני זוכה ..
וכרגיל נהניתי מכתיבתך ומההומור שלך
ענת,
את צריכה להרגיש אשמה שאת כותבת כלכך טוב את המחשבות שלך.
(וחוץ מזה, אצלינו זה היה הקרום של הקקאו..)
נתי
ממש אל תרגישי אשמה בגלל הילדים או העבודה של האחרים. רובם הגדול (כולל אני) לא היינו מוותרים על הילדים או העבודה, ולא היינו מעוניינים בחיים כמו שלך. כלומר, היינו מעוניינים בזה לשבוע אבל לא לתמיד... אז בקיצור, מגיע לנו.