| אני מכירה רבים שתמיד משווים את עצמם לאלו שיש להם יותר ועקב כך מתוסכלים כל הזמן. לי, לעומת זאת, יש תמיד את הנטייה להסתכל כלפי מטה ולראות את ההמון הסובל יותר ממני. לכאורה זה היה אמור לנחם אותי. הרי האמהות שלנו היו מספרות לנו שיש ילדים רעבים בביאפרה כדי שנרגיש אושר גדול על כך שיש לנו זכות לאכול את החביתה עם הנזלות המגעילות שהן שמו לנו בצלחת, במחשבה שנייה, נראה לי שלא היה אכפת להן אם נהיה מאושרות או לא העיקר הוא שנאכל את החביתה (דרך אגב, אצלנו בבית הייתה דרך הרבה יותר פשוטה, שהניחה את הילדים עם הבטן הנפוחה לנפשם – אמא שלי פשוט הייתה בוכה כשלא רציתי לאכול את החביתה שהיא טרחה להכין). בכל אופן, אצלי זה היה עובד הפוך. הזכרת הילדים המסכנים האלו שנזלות בחביתה היו גורמות להם לשמחה, לא גרמה לי אף פעם לאושר ולא לנחמה, אלא לפחד שיום אחד אגיע למצבם וגם לי ייזל ריר למראה הריריות האלו שבצלחת. ועד היום כשאני רואה מסכנים למיניהם במקום לגרום לי להיות שמחה בחלקי זה גורם לי לפחד שעוד אגיע למצבם (וזה למרות שאני לא מי יודע מה טיפוס חרדתי). אחד הפחדים שלי הוא שאצטרך יום אחד להיות עובדת זרה ולטפל באיזה קשיש טרחן אף שברור שיותר סביר שבקרוב אני אהיה הקשישה הטרחנית (האמת היא שגם זה קצת מפחיד אבל לא עד כדי כך). המתסכל הוא שבנוסף לפחד, ההבטה כלפי מטה, גורמת לי לרגשות אשם. אני מרגישה אשמה כלפי אלו שצריכים לעבוד 40 שעות ויותר בשבוע במשרד ארכיטקטים, אני מרגישה אשמה כלפי אלו שקורעים את התחת בגידול ילדים, אני מרגישה אשמה כלפי אלו שחולים בדלקת פרקים, אני מרגישה אשמה כלפי אלו שחייבים, אבל חייבים, לצחצח כל יום את השיפולים של השיש (למזלי, אני לא מרגישה אשמה כלפי המדוכאים כי את חלקי בדיכאון כבר קיבלתי. מנגד, אני כן מרגישה פחד שמצב זה יחזור). המסקנה מכל זה יכלה להיות די בנאלית: עדיף לא להסתכל למעלה ולא להסתכל למטה, אלא להצר את מבטינו ישר לקו האופק אל אלו שדומים לנו. אבל אני לא מכירה כאלו. רוב מכרי צריכים לקום מוקדם להכין סנדביצ'ים לילדים לפני שהם סוגרים את עצמם שמונה או עשר שעות מול מסך שחור. ולכן מצאתי שלוש דרכים אחרות להקל על רגשי האשם. 1. לומר לעצמי שהתנאים של אף עובד זר, או לחילופין של אף שכיר במשרד ארכיטקטים, לא היו משתפרים אילו הייתי צריכה להכין ארוחת ערב לשלושה ילדים (א' באופן בלתי הגיוני ביותר מעדיפה חביתה עם נזלות, ר' חביתה שחמחמה ללא נזלות ולמ' צריך להכין שני ביצי עין, אותם הוא אוכל ללא לחם – יאק), וזאת אחרי שהייתי חוזרת משמונה שעות במשרד הכוללים שלוש שעות בוועדה מחוזית, חמישה טלפונים למהנדס מיזוג האוויר שהתכניות שהוא הבטיח לשלוח לא הגיעו ועוד חמישה להרגיע את קבלן מיזוג האוויר שנתקע בלי תכניות מעודכנות ובין לבין ניסיון להכניס חמישה חדרים בשמונים מ"ר. ושמצבה של אף מנקה בעולם ושל אף עקרת בית פרפקציוניסטית לא היה משתפר אם הייתי אוספת עכשיו את שערות הכלבה מהרצפה ומצחצחת את המקרר. 2. לומר לעצמי שיקפצו לי כולם כי חיים רק פעם אחת ואין הזדמנות אחרת להיות מאושרת ואף אחד לא ייתן לי פרס בחיים אחרים אם אסבול בחיים האלו. 3. להסתכל למעלה ולראות שיש כמה עשירים יותר ממני, כאלו שבכלל לא צריכים לעבוד כדי להתפרנס, שיש להם משרתת שמסדרת את המיטות כל בוקר ושהפעם היחידה שהם פגשו ארכיטקט הייתה כשהם רצו להחליף את הווילה שבבית הכרם בבית טמפלרי משופץ ברח' כרמייה, ולומר לעצמי שהם בוודאי צריכים להרגיש יותר אשמה ממני. |