עוד לפני שידעתי את סיפורה, בדייט הראשון אמרתי לה שלדעתי היא נראית טוב. וכי באופן עקרוני יש לי בעיה עם מלאות ולכן הצטרפתי לאגודה הישראלית לעידוד אנורקסיה. כשהזמנו לאכול, שאלתי בשיא הטבעיות אם היא רוצה איזה סלט. היא לקחה את השאלה באופן קשה. אז מה, אני שמנה בעיניך שאלה, או למעשה קבעה. מסתבר שהשאלה התמימה היתה מבחינתה אימות נוסף, מעין סגירת פלומבה, על העובדה שהיא שמנה. "הרי לא היית שואל בחורה רזה אם היא רוצה סלט", אמרה. ניסיתי להסביר את עצמי, אבל זה לא ממש עזר.
האמת, חשבתי שהיא ממש חמודה. התלהבתי. בכל זאת, בימינו, להכיר מישהי תמימה או אפילו תמימה חלקית זה מרענן. זה גרם לי להרגיש קצת יותר צעיר וקצת פחות שרוט. היא לא שותה אלכוהול ואפילו לא טעמה ממנו בחיים. היא גם לא מעשנת, לא מכירה בארים, בתי קפה ומארגני מסיבות ידועים. ממש, פרח. בעולמנו אנו, בו המרדף הווירטואלי אחרי בן הזוג המושלם הפך למעין דת, אין ספק שהיא מיוחדת. אחרי הדייט הלכתי לישון עם חיוך מרוח.
הבנתי שהיא חיה בלוח זמנים לא אפשרי. שני שיעורי בלט ביום, לימודים לתואר, הופעות בערבים, ולכולם היא נוסעת באוטובוסים. אפילו בשבתות היא מתאמנת. הזכירה לי קצת את עצמי פעם. סיזיפי, לא מוותר על כלום, משיג מטרות אבל לא נהנה מהדרך. בטלפון שאלתי למה היא מענישה את עצמה? "מה לא צריך גם לנוח ולהירגע מדי פעם", שאלתי. התברר לי שהיא מכורה לאימוני פרך, ולא פחות לביקורת עצמית מהסוג הלא קונסטרוקטיווי. זה שמפרק את הביטחון העצמי על בסיס יומי. התחלתי לחשוב שיש לי עסק מישהי עם מנגנון להשמדה עצמית מפותח במיוחד.
למרות זאת היה בה משהו מסקרן ונפגשנו שוב ביום שישי אחרי הצהרים. נזכרתי שאמרה שהיא נורא אוהבת ים, אז הזמנתי אותה והיא הסכימה. כשהגענו לחוף היא חיכתה שאני אכנס למים ואסתובב עם הפנים מערבה לפני שהעזה להוריד את האוהל שלבשה וזינקה ישר למים. כששאלתי למה, ענתה כי לא רצתה שאראה כמה היא שמנה. בחוץ הצלחתי להעיף בה מבט חטוף. בחיי שכזה גוף לא ראיתי מקרוב הרבה זמן. שרירי, חטוב, רזה חלק.
ככול שדיברה, כך נדלקו אצלי יותר נורות מהסוג האדום. אחרי שפסלה את האלכוהול והניקוטין עברה לדבר על מזון. הסתבר שהיא כמעט לא אוכלת כלום. וגם שהיא עושה זאת, זה לא בגלל רעב או חלילה תאווה. זה פשוט כי מוכרחים. היא ניסתה להסביר לי שהיא לא מרגישה רעב. "מי שאוכל באופן לא תקין הרבה שנים מאבד את התחושה", אמרה. בתור אחד שלא מפסיק להיות רעב, גם אחרי שלוש מאות גרם של סטייק פילה עסיסי, היה לי קצת קשה להבין על מה דיברה. בדרך חזרה היא הפתיעה אותי כששאלה אם אני לא מזמין אותה הביתה.
ברור שמיד נכנס אצלי לפעולה כל הורמון קיים או פוטנציאלי. כשנכנסנו לדירה לא ממש ידעתי למה לצפות. לשניה התכוונתי להציע לה בירה ואז נזכרתי שיש לי עסק עם יצור פוריטאני משהו. אז שתינו תה. לאחר כמה דקות שיחה לא מחייבת היא שלפה מאי שם תשבץ וישבנו לנו וניסינו לפתור. הדינאמיקה היתה ממש נחמדה אבל לא יותר. החלטתי לקחת אחריות על הסיטואציה וניסיתי להוביל את השיחה לכיוונים קצת יותר מעניינים מהאתגרים האינטלקטואלים שהציע התשבץ. "היו לך מערכות יחסים משמעותיות", שאלתי. תשובתה הממה אותי לחלוטין.
היא לקחה אוויר והתחילה לשפוך. בהתחלה סיפרה על האנורקסיה ועל העובדה, שהיא פחות או יותר דפקה לה את החיים. סיפרה על הפרישה מהאוניברסיטה באמצע הלימודים לתואר ועל האשפוזים הקשים. "אתה לא יודע מה זה שתוקעים לך זונדה למשך שבועיים", אמרה. כן הוסיפה, "בזבזתי הרבה זמן". אחר כך, בתשובה לשאלה, סיפרה שלא היתה לה מערכת יחסים ארוכה עם גבר. יותר מזה, "מעולם לא הייתי עם גבר", אמרה. השתררה שתיקה. שלא כמנהגי, נותרתי חסר מילים.
כבר היה מאוחר והקפצתי אותה הביתה. קבענו לדבר ואני ניסיתי לנשק אותה. היא נתנה לי את הלחי וברחה מהרכב. לא הצלחתי להירדם כל הלילה. ניסיתי לתאר לעצמי איך זה להעביר שלושים שנה בלי סקס. הצלחתי לדמיין את הויתור על אלכוהול, סיגריות ואוכל. אבל בלי חיי מין, מה נשאר לנו חשבתי. בין לבין, בדקות ששקעתי במעין הכרה חלקית, ניסו לחדור לי לקיבה כול מיני צינורות. בארבע בבוקר יצאתי מהמיטה והלכתי להתקלח.
יותר לא דיברנו. לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי אם לא הייתי צריך לתת לזה יותר צ'אנס. מדי פעם אני עוד מציץ בכרטיס שלה בפייסבוק וחושב אם לא עשיתי טעות. בסיכומו של דבר נראה לי שהחלטתי נכון. באופן לא ממש מפתיעה גם היא לא התקשרה מאז. |