אתה משתוקק לכתוב ולא מצליח למצוא על מה לכתוב, וכשאתה ממש עייף ונמאס לך מלכתוב, כל הרעיונות צפים מול מוחך, ממתינים שתקטוף אותם, אחד,אחד או יחדיו. יצא לכם לחשוב על זה?

ככה יוצא שעכשיו אני כותב, מתוך כעס על העולם, מתוך תשישות של גיל 80, כשהכל היה צריך להעשות כבר שנים לפני - ממש כשהכרתי אותה.

את חנה שמילוב פגשתי, בדיוק באותו מצב, ברח' איבן גבירול ליד עמוד תאורה ישן ומזמזם. היא עמדה רזה כמו שלד ושיערה יבש כמטאטא מפוזר על ראשה בחוסר סדר. כך בלמתי את המכונית והצצתי מופתע במראה. הפרופיל העדין עם האף הקטן, נשאר יפה, בדיוק כמו בתיכון, כשהייתה המלכה של הכיתה.

כשיצאתי מהמכונית היא הציצה בי, והפנס החל לרעוד בהבהוב מאיים. זה לקח בדיוק שניה להיות בטוח שזאת היא, ואז היא נפלה על המדרכה מתמוטטת מול עיני. ניצוץ אחרון מעינים חומות וגדולות, חיוך מופתע, ובזה זה הסתיים - היא מתה.

ברגע שעצמה עיניה כבה לו הפנס.

בבית חולים עשו לי בעיות, ונאלצתי למלא המון תצהירים, שנועדו לעכב אותי עד בוא המשטרה. רק בשעה שלוש בלילה הגעתי לביתי, והזדחלתי למיטתי בה שכבה קפואה אישתי - סקרנית לדעת מה בדיוק קרה.

רק אחרי יומיים, קברו אותה בחולון. אני, היא ובן דוד מוזר הקשבנו לאנשי קדישא המפזמים קדיש. רק באותו רגע בו נערם התל והנחתי את זר הפרחים, נזכרתי בפנס המהבהב.

חלף לו שבוע, ופגשתי את רוני החוקר שהגיע מיוזע למשרדי ולגם חצי בקבוק מים מינרליים בטרם התיישב לספר לי מה הוא יודע.

הסיפור היה מוזר - על התדרדרות שהחלה לפני מספר שנים - אלכוהול, סמים, הפסקת עבודה, ניסיון לחפש עבודה, עד שהגיעה למצב בו נמצאה עומדת ליד הפנס לילה שלם. בתחילה שירות הרווחה ניסה להתערב אבל זה לא הלך - מידי ערב כשנדלק הפנס הייתה עומדת לידו ומביטה בו.

אין לה משפחה, וחבריה מזמן נטשו אותה - כך התרחש הקטע המטורף מול הפנס עד שמתה בידי.

הודתי לו, שאלתי כמה אני חייב לו, וכמעט חטפתי ממנו סטירה. הוא קם והלך ואני נשארתי לבד תוהה.

אז היא מתה? אהובתי מתה סתם ליד פנס רחוב.

בלילה כשאישתי הייתה בעיצומו של חלום מתוק, בו פלטה מילים משונות, קמתי ממיטתנו והתלבשתי. תוך חצי שעה הגעתי לרחוב איבן גבירול, ועצרתי ליד הפנס. השעה שלוש וחצי אחרי חצות והכל שקט סביב - מרחוק נראתה מכונית חוצה את איבן גבירול לכיוון טרומפלדור. יצאתי מהמכונית ונעמדתי מול העמוד. הוא זימזם במפתיע ואורו הבהב. הצצתי מסביבי לראות שאף אחד לא מסתכל עלי, ואז נעצתי מבט עמוק באור הצהבהב בפנס.

שקט מוזר השתרר סביב, והאור הפך לפחות כואב. 

משהו לחש באוזני, ונדמה לי ששמעתי קול.

צמרומורת חלפה בגבי, אבל דבקתי באור המתוק.

לפתע שמעתי אותה אומרת - המתנתי לך, מדוע אחרת?

אותו רגע הבנתי הכול.  

בכיתי כמה דקות, ואז ניגבתי את הדמעות בטרם יכבה האור.

ניסיתי למלמל תשובה, או לתת הסבר אבל זה לא יצא לי. ידעתי שפשוט אחרתי.

האור כבה, לפתע ונשארתי לבד.

כמו הרבה דברים בחיים, שהמתינו לי בסבלנות, כמו הרבה חלומות ישנים, ככה ממתינה ידנו לכתוב.

גם אם ישנם דברים שנראים קלים יותר לביצוע, והתמכרות לשגרה קלה, עדין עלינו לזכור שישנם כאלה הממתינים בסבלות.

ממתינים בסבלנות, וממתינים, עד שמתים.