נדמה שתל אביב הולכת ונקברת תחת מעטה דוחה של עיסת פירות פיקוס. אני רק יורדת מהדירה וכבר בחדר מדרגות מזהה שיירים שכל מיני אורחים ניסו לקלף מסוליותיהם. האויר מלא בריח מצחין והמדרכות רוחשות מנמלים וזבובים שככל הנראה אוהבים לנשנש את הגועל הזה....

בעודי מנסה להניח את כפות רגליי על חלקות מדרכה נקיות, אני מדמיינת תסריט בלהות שבו אני שוקעת עד הקרסוליים בתוך ביצת הפיקוסים המהבילה הזאת וכולי מתחלחלת באימה.

אולי תסריט הבלהות לא כל כך רחוק מהמציאות. כל פעם נדמה לי שמפלס עיסת הפיקוסים הולך ועולה. ברחוב השקט שלי שומעים רק את הדהודי הנפילה של הפירות על גגות הפח של המכוניות. יותר ויותר נוצרת אצלי התחושה שאני חיה בתוך איזה סרט אימה. הרחוב חשוך מצילם של הפיקוסים, התיקתוקים החרישיים של הפירות הנופלים בצירוף עם הריח המסריח מעידים בדימיוני על מושבת חייזרים שמקננת בתוך העצים. החייזרים יציפו את כל תל אביב בעיסה שלהם שריחה המבחיל יסמם את כולנו ויאפשר להם לשלוט במוחותינו החלושים גם ככה כתוצאה מן החום.

לעזאזל איתם. אף חייזר לא ישתלט לי על המוח. אני נשארת בבית בקומה השלישית. אליי הם לא יגיעו... הדלת נעולה ואני לא פותחת לאף אחד! ענפי הפיקוס דופקים לי על התריסים ומסתירים את השמש אבל אני לא אוותר. אני אנצח. fuck the fikus kus emek!!