פרופיל
"נִמְכַּר"
התמונה באדיבותה של שוקי דולב http://cafe.themarker.com/view.php?t=295675
מָכַרְתִּי בִּפְרוּטָה אֶת בֵּית אָבִי וּבְעֵינַיִם קְרוּעוֹת תָּלִיתִי שֶׁלֶט "נִמְכַּר".
כְּתָלִים נִרְעֲדוּ הִתְיַפְּחוּ כְּיָתוֹם שָׁנִים הִתְרַסְּקוּ אֶל חָלָל מְאֻבָּק לְתוֹךְ אַרְגָּזִים.
רוּחַ גְּלִילִית מַבְלִיעָה מָוֶת מַנְצִיחָה דּוּמִיַּת זִכָּרוֹן וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר
"קַדִּישׁ".
|
פוסטים אחרונים
- עוגת שוקולד אוסטרלית 23/3/13
- הַסְּתָו שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת 30/10/12
- אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶליךְ 9/9/12
- אלונה (לוני) ריעני הלכה לעולמה 8/8/12
- החתונה של מאיה - (פרק 3) 7/1/12
- החתונה של מאיה - (פרק 2) 23/12/11
תגובות (56)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חוויה שהייתי מגדירה כשלב בחיים מילדות לבגרות, מבגרות לבשלות, מבשלות ליתמות, ומיתמות מחליפים את התפקידים והינה אנחנו כבר שם,
ההורים בעצמנו.
תודה יקירתי
לולה,
נכנסתי וגיליתי שהתגובה שלי (מממזמן) נעלמה. לא יודעת מה קרה.
השיר בהחלט משאיר תחושה של כאב, הרהורים וגעגועים. כל אלה אולי כהים עם הזמן, אבל לא נעלמים.
שב'ש
תודה סמדר על המילים ושב"ש :)
מָכַרְתִּי בִּפְרוּטָה
אֶת בֵּית אָבִי
המשפט הזה חריף ומהדהד, לולה
מאוד נוגע ללב.
מחשבה יפה שהריח נשאר טבוע בקירות.
תודה לתגובתך וברוכה הבאה :)
אני מקווה שהוא יעמוד על תילו וימשיך לספר את סיפור משפתחתך.
הריח תמיד ישאר.
הוא טבוע עמוק בקירות.
עצוב.
היי רחל,
תודה על התגובה וברוכה הבאה בצל קורתי :)
כל כך יפה תיארת משהו שרובנו מכירים.
כל כך קל להתחבר לכאב של מכירת בית
שהכיל עבורנו פעם עולם ומלואו.
נהנתי
תודה נעמה לתגובתך.
וידוי קטן בקשר ל"קדיש": היה כאן ניסיון לרמוז, שההורים לא השאירו אחריהם בנים. מעיקרו של הדין לא נהוג שבת תגיד קדיש.
מכירה את ההרגשה הזאת.
העלית אותה בצורה חזקה-
ווהשארת את הקורא עם תחושה של חלל (ואין מי שיאמר קדיש)
*
נעמה
תודה יורם יקר.
ברוך השב אל הקפה :)
תודה אלת האש על התגובה והחיוך.
את מוזמנת תמיד לשחק אצלי עם המספרים :)
תודה לאה.
קשה לזרוק את מפתח לים. בינתיים זה עוד רודף אותי.
השיר כואב. מוות זו פרידה קשה.
{עכשיו יש לך תגובות עם מספר זוגי וכוכבים באיזוגי, סוג של שיוויון}
לולה, אחד הדברים הכואבים באמת זה למכור את בית ההורים. זה לסגור דלת שהייתה פתוחה לנו בעוזבנו אותו על מנת לשוב אליו מדי פעם והייתה הדלת הנפתחת שנוכל ללכת מן הבית. סגירת הדלת הזאת, ואני זוכרת כשמכרנו את בית אמי, את האב הזה לעולם לא אשכח. זה לסגור מעגל ולזרוק את המפתח לים לתמיד.
תודה לולה על שיר מקסים וכואב כל כך ו*
לאה
הגעתי במקרה ונעצרתי. תודה, גלית.
תודה רננה על תגובה יפה ומרגשת.
שבת נעימה יקירתי
תודה תמי. ריגשת!
ברוכה הבאה בצל קורתי :)
גם אחרי לכתם, נשאר בין כותלי הבית משהו מנשמותיהם של הורייך. גם לאחר שנים רבות, בהם גרים שם אנשים אחרים, עדיין רואה את דמויותיהם הולכים אנה ואנה בין החדרים הדוממים.
חשתי צביטה כואבת בלב כשקראתי את שורותייך
ולא נותר לי אלא לכבדן ב "..דומית זכרון.."
רננה
אצטט לך מדליה רביקוביץ, בתגובה על השיר המדהים שלך:
"הדם אינו הנפש" (מתוך"סוף הנפילה")
ואוסיף:
הקירות אינם הבית.
הזכרונות, העבר, התכנים שמקופלים
הם שלך . א ת הבית של כל זה.
המבנה הוא רק מבנה.
ו...
אני מבינה.
ועברנו את זה גם אנחנו.
תודה, לולה.
בכתיבה שלך אני מרגישה את הכאב.
קשה.
תודה ליאורה.
ארגזים מכווצים או קופסאות גפרורים :)
תודה יהונתן וברוך הבא בצל קורתי :)
היי נורה,
תודה על התגובה ושמחתי מאד בביקורך.
פרידות שאינן מסתיימות .
נותרים הארגזים עמוסי סיפורים שאולי לא יסתיימו אף פעם :)
מאוד אהבתי ! ליאורה
הזכרונות בכל מקרה נשארים.
אותם לא ניתן להוציא מהראש
ומהלב למכירה. יחד עם זאת
תמיד יש תחושה של כאב גם
למקום שכבר אינו אותו החלק
הממחיש את אותם הזכרונות.
שיר מקסים ונוגע בכל נים ונים.
יהונתן
שיר נוגע בעומק הנשמה.
כל כך יפה.
תודה פנינה לתגובתך
וברוכה הבאה לבלוג שלי :)
שבוע טוב
לולה
עורי סמר והצטמרר לו!
הייתי במקום הזה,
ופשוט "שמת לי מילים בפה".
עד היום אני בחוויה הזאת.
גרים שם אנשים אחרים.
אני עוברת דרך שם לעיתים,
אך,לא מסוגלת להסתכל!
תודה למצטרפים, לאפרת ול- rov.
rov יקירי, שמחתי לביקור הבכורה שלך :))
שבת נעימה לכל החברים,
לולה
היכולת לתאר את הכאב בצורה שתגרום לקורא להכנס לדמות הדוברת ולחוש את הכאב יחד עמה,
זה החומר שממנו עשויים שירים טובים.
מָכַרְתִּי בִּפְרוּטָה
אֶת בֵּית אָבִי
שָׁנִים הִתְרַסְּקוּ
לְתוֹךְ אַרְגָּזִים.
מַנְצִיחָה זִכָּרוֹן
וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר"קַדִּישׁ".
שיר המצליח להעביר בעוצמה
את האובדן של פיזי והרגשי
הזכרונות המתאכסנים בארגזים
אפרת*
תודה על הקרן
על החוטים
המקשרים בין יוצרים
אפרת
תודה רבה לכל המגיבים והקוראים:
גליתוש, גרייס, רחל, תמרוש, עודד השודד, דרור, מיכאל ושץ, אור ושושי, מהרני, ראשל, שמעון, איריס ויהודית, נעמה ורון, נתושקה (ערכתי את השיר להמלצתך), איציק ומיקית, דן ספרי ולחישת הלב.
שיתוף קטן: הבית נמכר לפני יותר משלוש שנים, אך החוויה הטראומטית מלווה אותי, כאילו זה קרה אתמול.
לילה טוב,
לולה
היטבת לבטא רגשותייך
בכל מילה, ואות
חשתי את אבלך על אובדן
וסיום,
מכירת בית ההורים נורא
כפרידה שניה מהם.
כתיבתך עוצמתית, ונוגעת בנימי הנפש.
שלא תדעי צער, יהי זכרם ברוך.
תודה לך.
אשמח לביקורך.
שהעצב מועבר היטב
בשיר הזה.
חוויה שעוברת על כולנו ביום מן הימים...
לולה יקרה,
שיר עצוב על אבדן, על "מכירה" של זיכרון
בתמורה למשהו חסר ערך - חומר, המצוין על
ידי הפרוטה. המכירה היא שלב הקרע, הפרידה,
השלב האחרון בהשלמה עם האבדן. בשלב הזה
מתחוללת סערה בנפשה של הדוברת, הנפש
המעוצבת באמצעות הכתלים והחפצים הארוזים.
כשהבית מתרוקן נדמה גם שרוח האב עוזבת
בדקת דומייה. ההתרקונות מגיעה לשיאה
בסיום:
וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר
"קַדִּישׁ".
לולה,
שיר מרגש, עצוב ונוגע מאוד.
שלא תדעי צער.
שיר טוב!
המילה מתרסקות לא מרגישה לי נכונה, אולי קורסות היה יותר מתאים כאן.
אהבתי את האופן שבו השלכת מן הבית אל עצמך.
תנחומיי.
איציק.
"שנים התרסקו לתוך ארגזים"
כמה יפה אמרת את הכל במילים ספורות.
אימי "מתכוננת" ליום הזה וכבר עכשיו
מכינה לנו ארגזים מלאי-זכרונות
כדי שיהיה לנו (הילדים) קצת יותר קל כשיגיע היום...
האם באמת יהיה יותר קל?
לא בטוח... ההתרסקות הזאת תהיה קשה לא חשוב איך ומתי.
ותודה ע-נ-ק-י-ת על המילים והשיתוף
אבל כרגיל, פטור בלא כלום אי-אפשר: בשורה "בין חלל מאובק" -- המילה 'בין' נראית לי לא מתאימה משום ש"בין" אמור להיות בין שני דברים לפחות בעוד ש"חלל מאובק" הוא אחד. אולי הכוונה ל"בתוך" או "באמצע" וכד', אבל כפי שזה כרגע היא בעייתית כאן. לדעתי.
XO
למכור את בית הורינו, למכור את שער האגדות שלהם ושל נוף ילדותנו , הוייה, הנפש מתנפצת אל גלי ים רחוקים, ואת מה שפיארנו פעם אנו מחללים, אומנם זאת רק תחושת חטא ועוון אבל די בה כדי לחשוב כי אנו כורכים את זיכרם בזר של קוצים. עצוב היה לי לקרוא, אבל זה דין עולם, לא נותרות ברירות אחרות אלא לפעול על פי צו השעה.
במהלך החיים תולים עוד עוד שלטים כאלה.
פרידות, זה שם המשחק ותודה על שיר חזק.
רוּחַ גְּלִילִית
מַבְלִיעָה מָוֶת
מַנְצִיחָה דּוּמִיַּת זִכָּרוֹן
וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר"קַדִּישׁ".
בכאב האובדן הזה חוויתי לפני חמש שנים את מותה של אמי, ככה פתאום נזרקים לחלל
שלא מתמלא.ודאי תזכרי את שלוש השורות ההן שלי שהכילו עולם ומלואו "בחדרה של אמי". חיים שלמים נארזים לארגזים כשמוכרים בית, המטען הפיזי מתרחק אך לא המטען הרגשי. למטען הזה נכתבו מילותייך והגעגוע לאביך צובט בלב. את כותבת נהדר לולה. מתוך כאב נולדים שירים עוצמתיים.
יהי זכרו ברוך !!!
לולה, מאוד מאוד כאבו לי שורותייך, אני יודעת שזאת שגרת העולם, ובכל זאת טפחת על פניי.
מקווה לטוב עבורך.
בין חומר לרוח: הזכרון אוהב אבנים וכתלים. הפרידה מהם קשה, אבל הכרחית. מה שחשוב זה מה שנשאר אחר כך. הנה - בנית כותל מאבני שיר.
קשה מאוד לארוז בית הורים בכמה ארגזים.
לצערנו זו דרכו של העולם.
תחושת יתמות ופרידה ... עצוב ונוגע.
אוהבת את הכתיבה הרגישה שלך.
שבת של שלווה לולה יקרה.
*השיר שלך חזק וכואב,
ומחזיר אותי כמה שנים לאחור. לא הייתי מסוגלת למכור או להשכיר את הבית שלך אמא שלי אחרי שמתה.
שנה לאחר מותה, כשהתחלתי לחשוב על למכור, אשה אחת התחילה להתמקח איתי בטלפון. אמרה - את יודעת, הבית זקוק לשיפוץ טוטלי, שום דבר לא יכול להישאר על כנו...
עצרתי אותה ואמרתי - אל תדברי ככה על הבית של אמא שלי. זה היה הארמון שלה, כך קראה לו, וטיפחה אותו כמעט עד יום מותה. זה בית שאהבו אותו ואהבו לחיות בתוכו.
מיד התחילה להתנצל ודיברה אחרת לגמרי. ואני - הבנתי מה אני באמת מוכרת.
ואת זה הביא לי השיר שלך, לולה.
תודה
וחיבוק
שושי
מבינה כל כך את הרגשתך.
המילים אומרות הכל.
תודה על השיתוף
מעולה , כל כך נכון
אין לי כוכבים
מינימליסטי ועדין כואב. הכאב אינו בשל האינוונטר
אלא בשל מה שהוא מסמל ובעיקר בשל אבדן התקופה,
ימי התום והאשר, בית אבא אמא.
ראי בטוב !
קשה כואב וממצה הסתלקות הורים מהעולם.
כל אוצר הפריטים שתלו שם, או נתאבקו מודפים נעלם כלא היה.
בית נעקר ועימו שביל חיים קצר פנימה והחוצה.
שביל בו התהלכו משפחות ענפות עשרות בשנים,
בו נחרצה ילדותנו בעפר שכוסה בבניין חדש ובחניית רכב מפואר,
לא מותירים כבר בהווה דבר *
הפרידה הזו, שנחתמת בתליית השלט, היא קשה. ובמיוחד היא קשה אל מול הארגזים המאובקים, הדוממים כמוות והרוח הגלילית השקטה מדגישה את הניגוד לכאב שבפנים.
תודה
תמר
שיר מאוד מרגש וכואב.
כתיבתך מרגשת!
חיים שלמים בתוך ארגזים.
בית ההורים כגלעד. יותר מאשר המצבה.
תמיד קשה לכתוב על המתים.