את הכרטיסים להופעה של אפרת קניתי שבועיים מראש. שניים. אחד לי ועוד אחד.
החלטתי לעשות את זה אחרת. במקום לחכות ליום המיוחל ולראות מי פנוי, במקום ללכת לבד, במקום לצפות ולהתאכזב החלטתי לקחת את הגורל שלי לידי. למחרת הודעתי לו שקניתי לו כרטיס. הוא אמר תודה. אני שמחתי. מוקדם מדיי.
אחרי כמה ימים הבנתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה. הוא לא יבוא איתי. לא בגלל שהוא לא רצה.
התחלתי לחפש אלטרנטיבה. אין הרבה קופצים להצעה, בכל זאת לא כולם מאוהבים באפרת כמוני וזה בסדר. אפילו משמח במקצת. יותר אפרת בשבילי.
הבא בתור ברשימה (שלי) הביע סלידה קלה וסירב בנימוס. השלישי דווקא מאוד התרגש כשהצעתי להתלוות אליי אבל הדחתי אותו מהתחרות בשלב הפיינל פור, לכל אחד יש את הזמן והמקום שלו.
יומיים להופעה והאופציה ללכת לבד נראתה קוסמת מתמיד וכבר התחלתי להתחרט על שטיפסתי על העץ. ועוד לבד. לא רוצה את הראשון, לא השני ולא השמיני. רוצה ללכת לבד ולא להתעסק בשום דבר אחר. רק לשבת להסתכל עליה ולשמוע את קולה המיוחד מגלגל את המילים האמיתיות. הערכות מצב מהירה הביאה להתיישב, לעצור לשנייה ולעשות סדר בראש. בלי לנסות לרצות אף אחד, בלי לנסות לעשות את הבחירה הנכונה, בלי יומרנות ובלי עקרונות.
הרמתי טלפון לשני.ניסיתי להחזיר למרוץ בנחישות. אני חייבת להודות שלא היה לי צורך להשתמש בנשק יום הדין שהכנתי, הוא הסכים.
אז נכון, מספר 1 לא ממש הגשים לי את הפנטזיה הלוקלית שבניתי בראשי, ואולי הגיע הזמן להוריד אותו ממצעד הפזמונים שלי. שקלתי להוריד אותו למספר שתיים אבל את מספר שתיים אף אחד לא זוכר, ואותו אני לא ממש מצליחה לשכוח אז גם הפתרון הזה נשמע לא ממש יעיל.
אז החלטתי פשוט להוציא אותו מהרשימה בכלל. לגמרי.
"כמו שזה היה, ככה שיהיה.
אז עכשיו המקום הראשון שלי פנוי, ואפרת, את יודעת שבשבילך אני זונחת את כל הגברים, נכון?
לילך |