אני משלמת מיסים לעירייה. לא למועצה מקומית, איזורית או לוועד כפר. אבל זאת לא עיר במובן העירוני של המילה ולכן היא לא ראויה לשמה.

"את גרה בטבע?" שאלה אותי חברה בטלפון כשהסברתי לה איך להגיע לבית שלי שנמצא באמצע שום מקום.

"לא. אני גרה בחקלאות," הסברתי לה. אני מוקפת שדות, לא יערות גשם.

ליד הבית ממש יש שדה תותים שמכוסה עכשיו ביריעת ניילון ענקית. מאחורי הבית, עוד שדה מנוכש מקוצים שמשתרע עד מקבץ עייף של אקליפטוסים שמשקיף לוואדי. פעם היו כאן פרדסים. עוד מעט יצמח כאן נדל"ן. כרגע, מתחילים "לפתח".

ערב אחד אני יוצאת לטייל עם הכלב בפארק החדש והמטופח. ואז בוקעות את תקרת הלילה נעירות מעוררות חמלה. הלב שלי נצבט. אני זוכרת מה סיפרה לי פעם חברתי חסיה, על חמור שהוזנח בחום הקיץ ומת (אחסוך מכם את הפרטים). נכון שזאת היתה הטראומה של חסיה, אבל הזיכרון נמצא אצלי. לא אצלה. (היא אף פעם לא טורחת לשמר משהו בזיכרון אחרי שהיא מעבירה לי את האינפורמציה). ולכן, הייתי מוכרחה למצוא את החמור ולוודא ששלום לו, שהוא מטופל היטב, שיש לו מים וצל בשעות היום. תעלומת החמור שבאמצע העיר (תחילת המאה ה-21. אני רק מציינת). 

לקח לי יומיים. יצאתי הערב עם הכלב, ברקע היתה לי חרדה מסויימת שלא הלכתי מייד לחפש את החמור. פטרתי אותה מייד בתור נוירוזה. הזדמנות טובה. אני חייבת לתרגל את זה בכל פעם שאני תופסת את עצמי מרגישה אשמה בלי סיבה.

לקחתי איתי כמה גזרים ופניתי בכיוון הכללי שממנו נשמעו אז הנעירות. חושך. שדות. את הכלב אני משחררת לעיסוקיו. הוא מתרוצץ ומעלה אבק בשטח שהטרקטורים פינו מהצמחיה המשמשת בית לנחשים ומרעין בישין. ובכל זאת אני חוששת קצת ומאמצת את עיני לראות איפה רגלי דורכות.

אין שום חמור. שביל עפר מתפתל באלכסון, מביא אותנו לשכונה נמוכת בתים, ואנחנו פונים לדרך צרה וסלולה, שעושה עיקוף חזרה לנקודת המוצא. מרחוק מישהו רוכב על אופניים לקראתנו, כלב רץ לצידו. "אתה רואה? אתה פדלאה," אני אומרת לבק, "אתה אף פעם לא רוצה לרוץ. ולא רק כיום.. גם כשהיית צעיר היית פדלאה... או שאולי אני הייתי. לא זוכרת..." לא הספקנו ליישב את הקושייה הזאת, ואני רואה שהרוכב הוא בחור צעיר. "סליחה, אתה אולי יודע איפה יש פה בסביבה חמור?" "כן," הוא משיב, "בצד השני של הבית ההוא... וזה לא חמור, זאת אתון. ותנחשי מה? היא של אבא שלי."

איזה יופי. אנחנו מחליפים מילים: הוא מספר שהיא מקבלת דשא בשפע, מים וצל, ושהיא בסטטוס של חיית מחמד. אני מבקשת ללכת להתחבר איתה ולתת לה גזר. "את רוצה לדעת איך קוראים לה?" שואל הבחור ואני מאשרת. "נייקי." (כמו הנעלי ספורט. כמו אלת הניצחון ניקה, כמו... נו טוב. הלאה).

לא מצאתי את הכניסה לשדה כשהלכתי עם בק לצדי. כנראה שעברתי את הכניסה והלכתי רחוק מדי. אז כבר הבאתי את בק (הפדלאה) הביתה, כי הוא עשה פרצוף של עייף וצמא ו"תעזבי אותי מחמורים, באמא'שלך". לקחתי את האוטו ונסעתי חזרה. מצאתי גדר שאפשר לדלג מעליה. שדה ענק ושחור, חושך מוחלט. ואני קוראת לה: "ניייייייקייייייי!" ולא רואה שום דבר. אני רק חשה את הנוכחות. ידיעה. אמונה שהיא נמצאת שם. ופתאום אני שומעת אותה, מין ניעור מהיר של הראש עם התנשפות קלה. כשאני מאמצת עוד את העיניים, מתקרבת אלי בריצה, חיה גדולה למדי. גבוהה. לא סתם איזה חמור קטן... היא נעצרת מרחק פסיעה ממני, ואני מדברת אליה בקול מרגיע. היא יפהפיה. אפורה עם פוני כהה. אני מושיטה לה גזר והיא לוקחת אותו. נוגסת חצי ממנו ולועסת. מסתכלת עלי. לא מתקרבת. גם אני לא מנסה. נראה לי טבעי שהיא תבדוק מרחוק. אני נותנת לה אחד אחרי השני עוד שני גזרים. ובאותה הזדמנות גם לרחרח לי את היד. אני אומרת לה: "נייקי." וגם מילות חיבה.

כשאני הולכת, היא הולכת אחרי. יש לה שרשרת מאוד ארוכה, אבל היא נגמרת ליד הגדר, כך שהיא מלווה אותי עד לקצה השדה. "אני חושבת שזאת תחילתה של ידידות מופלאה," אני אומרת לה. וגם כאן יוצא שזה המשפט האחרון של הסרט.

הנה. יש מקרים שבהם חיפוש אתונות מסתיים גם במציאתן.