נתגלגלה לידינו טיוטת נאומו של אלוף גרשון הכהן, מפקד המכללות הצבאיות של צה"ל, בטקס

סיום מחזור ל"ו של המכללה לביטחון לאומי באמפי של הר הצופים, ב- 28 ביולי 2009.

אלוף הכהן, איש מבריק, שעולם התוכן שלו נשען על התנ"כ מחד גיסא ועל ההווי הצבאי

מאידך גיסא, שילב בדבריו הרבה מהנושאים שלהם אנו מטיפים בבלוג הזה.

על כן, ראינו לנכון להביא את דבריו כמות שהם, לעיונכם:

כבוד ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, פרופ' גבי בן דור, פרופ' בן זאב, ראשי
שירותי הביטחון: מפכ"ל משטרת ישראל, ראש השב"כ, נציב שרות בתי הסוהר,

אלופי צה"ל, משפחות יקרות, אורחים, וכמובן, החניכים בוגרי המכללה

לביטחון לאומי מחזור ל"ו, ארבעים ואחד חניכים, ל"ו צדיקים.

כמידי שנה בימי בין המיצרים, אנו שבים אל פסגת הר הצופים, מכריזים

במעמד ממלכתי זה על שנת לימודים רבת משמעות שבאה אל קיצה, ומבטאים

כבוגרי המכללה לביטחון לאומי את משמעות שליחותינו הלאומית, איש איש

בתפקידו.

לנוכח אופק המדבר, עם משב החום של ימי אב העולה לעת ערב מאבני

ירושלים, מופיע בשעה זו גם זיכרון החורבן: האבנים זוכרות, ההרים זוכרים,

היהודים זוכרים, והם "עודם קוראים מן המיצר".

על אבל תשעה באב כתב ברל כצנלסון בעיתון "דבר" באב 1934:

"כלום היינו עוד מסוגלים לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף
קדושה את זכר החורבן?

אכן ידע ישראל לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שכחה וביום זה ראה כל

דור ודור וכל אדם מישראל כאילו עליו חרב עולמו".

המסורת התלמודית מונה סיבות לחורבן. אתמקד באחת מהן:
"אמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו

לפנים משורת הדין" (ב"מ ל:).

מאמר זה מכוון בעיני אל תמציתו של מבחן המנהיגות, וממחר, חניכים יקרים, הוא

מנת חלקכם וגורלכם כמנהיגים.

שורת הדין היא החממה המגוננת  המעניקה מחסה לשופט ולמנהיג כאחד.
שורת הדין היא המוסכמה, היא הנורמה, היא הנוהג הרווח, היא הפרוצדורה, היא
הנוהל הקובע.

החשש לפעול לפנים משורת הדין, אינו מנת חלקם הבלעדית של העוסקים בדין.
שורות שורות של תקדימים לכודים בשורות של מוסכמות, מקשים עלינו לא פעם

לפעול לפנים מן השורה, ואכן, על מנת להצליח לפעול במרחב שלפנים מן השורה,

תידרש מכם מנה ראויה של תעוזה, נחישות ומוכנות למאבק.

אכן, מנהיגות זוטרה נבחנת בעיקר בפעילות הנערכת מתוך השורה. מישהו הרי

צריך למלא את השורות, לשאת את המשימה על כתפיו, ושם לעיתים, "משורה

משחרר רק המוות".

מנהיגות בכירה, לעומת זאת במיוחד בשעות גורליות, נבחנת במבחן נוסף: במבחן

המהות, והוא מתרחש לעיתים דווקא במרחב המצוי לפנים מן השורה.

ברוח זו מביא התלמוד מפי ר' יוחנן – את סיכום סיפור קמצא ובר קמצא:
"ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס – ראש הסנהדרין – החריבה את ביתנו ושרפה

את היכלנו והגלתנו מארצנו" (גיטין נ"ב).

ענוותנותו, שהיתה במקרה זה למקור חולשה, ענוותנותו שמנעה ממנו לפעול

לפנים משורת הדין, היא בעיני ר' יוחנן מהות הכשלון, סיבת החורבן.

זה היה האתגר באותן שעות גורליות בטרם הכרזת המדינה באייר תש"ח.
על פי שורת הדין, על פי שורת ההגיון, בה' באייר תש"ח היו לבן גוריון סיבות

רבות להמנע מהכרזתו על הקמת מדינת ישראל.

בג' באייר תש"ח – בישיבת מנהלת העם אמר:

"אם לראות את הדברים כמו שהם, הרי לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה
ואנו צריכים להיות מוכנים לאבדות קשות, גם לאבדות באנשים, גם לאבדות

בנקודות ישוב וגם להזדעזעויות קשות בתוך הציבור..."

ובהמשך דבריו:
"אני שב לשאלה העיקרית: האם רואים אנחנו אפשרות ריאלית לעמוד בפני

הפלישה?" ותשובתו הבוטחת: "נוכל לעמוד וגם לנצח."

לבטחונו זה מסייעת לבן-גוריון יכולתו הנועזת לשקול את המצב לפנים משורת

הדין, מעבר לאופק הקרוב של מצבו כאן ועכשיו. מסייעים בידיו גם מפקדי השדה

של צה"ל שידעו באותם ימים לתמוך את ידיו ולהעניק לו את הבטחון לצעוד על

החבל הדק, מעל התהום הפעורה כתמיד, בין מצוי לרצוי, בין הערכת מצב ריאלית

לבין תקווה וחזון.

זהו גילוי של אמונה עמוקה, כאמונת הפרטיזנים בשירם:
"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

את אור היום הסתירו שמי העננה
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא...".  

מי שלכוד במחסום השורה, באופק החסום בקדרות השמים, במצב העניינים כאן

ועכשיו, יתקשה להיאחז באחיזה של ממש בתקוות "יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא",

זו מהותה של ציפייה יהודית לישועה.

ישנם המבקרים ציפייה זו, כפי שמגנים את ה"יהיה בסדר" הישראלי, רואים

באלה נטייה מסוכנת אחר הפנטזיה. את בר כוכבא מבקר האלוף הרכבי

בקביעה: "חזון לא פנטזיה!".

כיצד, אם כן, נבחין בין חזון לפנטזיה?

על חיוניותו של חזון גם זה הנראה פנטסטי כתב הרצל:

"מדיניותו של עם שלם, בייחוד עם המפוזר בכל העולם, אפשר לעשותה רק

באמצעים שאין להם שיעור, המרחפים גבוה בחלל...

אכן, רק הפנטסטי מפעים את בני האדם ומי שאינו יודע לרתום את הפנטזיה

לצרכיו, אפשר שיהיה אדם הגון ביותר ומיושב בדעתו ואף בעל צדקה ביד

רחבה, אך את בני האדם הוא לא ינהיג" (1895, ענין היהודים).

כמובן, בהתבוננות קפדנית, מציקה השאלה, כיצד למרות הכל נבטיח עצמנו מפני

תעוזה מנהיגותית, המשועבדת שיעבוד יתר לפנטזיה במנותק מקרקע המציאות?

במילים פשוטות, כיצד נבחין, אם בכלל ניתן להבחין, בין תעוזתו של בר כוכבא

לתעוזתו של בן גוריון? האם אין זה אלא מבחן התוצאה, המטיף לנו להבחין בין

תעוזת בר כוכבא כהזויה, לבין תעוזת בן גוריון כאחראית ושקולה?    

אין כנראה קריטריון ברור ומתודה חיצונית להבחנה ביניהם. כפי שאין תוכנת

מחשב להבחנה בין הימור לבין סיכון מחושב. כאן מבחנו של מנהיג, כאן אנו

נדרשים לתבונתינו לתעוזתינו ולאמונתינו.

בן גוריון מבאר לנו:
"אופטימיזם היא מידה טובה וכשאני לעצמי סבור אני שאין אדם יהודי יכול

להיות ציוני בלי להיות אופטימיסט. אבל אופטימיזם, יש בו ברכה כשהוא מכוון

לעצמנו. את האחרים, מחוץ לעצמנו, עלינו לראות לעומת זאת ראיה ריאליסטית,

כמו שהם ולא כמו שאנו הינו רוצים שיהיו...

אל נא נעמיד זו לעומת זו את הריאליות ואת המיסטיקה. עלינו לנקוט בבת אחת

גם בריאליות וגם במיסטיקה. במיסטיקה אני מתכוון לאמונה ורצון... עלינו להיות

ריאליסטיים ביקורתיים ביחס לכל צעד ממשי שאנו עושים בהווה ובעתיד הקרוב

ועלינו להיות מיסטיים בעלי אמונה עמוקה ובעלי רצון אדיר, ללא גבול ביחס לעתיד

עתידנו".

שיעור קומה מנהיגותי, במיוחד בדרג הבכיר לא יכול אם כן להתקיים ללא חזון,

ללא אמונה ברעיון, ללא תודעת משמעות ושליחות המכוונת לטווח רחוק.

בשנים ראשונות למדינת ישראל, תודעה זו היתה נחלת הכלל ובן גוריון כמנהיג

נתן לה ביטוי חוזר ונישנה.

"למדינת ישראל ייעוד מיוחד, כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם לרווחתם

והתקדמותם של תושביה, מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר, מגמתה

העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל, קיבוץ גלויות".

חניכים יקרים,

אכן, ממחר לא למנהיגות הלאומית מן השורה הראשונה אתם עומדים להצטרף
ובכל זאת, כמנהיגים בדרג הבכיר הדברים מחייבים כל אחד ואחד מכם.

כולנו למודי ניסיון ויודעים כי פוטנציאל התקלות האפשריות בעולמנו הוא אינסופי.
התעמקות בהן על כל משתני אי הוודאות יכולה לשתק אדם ולהצמיתו למקומו,
צמוד לשורתו, בחרדות ובאפס מעשה. כל מי שמכיר את העשייה הצבאית,

הביטחונית והמדינית, יודע את חשיבותן של הכנות מדוקדקות, אבל גם

את חשיבותה של אמונת אדם בחזונו במזלו הטוב, ובסיכויו להצליח.

תעוזה נדרשת דווקא במקום שהעשייה רויית סכנות. המעז עלול להיכשל,

אבל מי שלא יעז, מי שלא יחלץ לפנים מן השורה, סיכויו להיכשל גדולים

אף הם.

ברכתי לכם שתדעו ממחר איש איש במקומו, להיחלץ ממלכודת השורות,
לחבר זו לזו שורות נפרדות, להוביל כחלוצים לפני המחנה,

עיקרו של דבר: אתם מצווים למצוינות בכישרון ובתבונת המעשה,

אך הם צריכים להיות מוכוונים תמיד ע"י מצפן של חזון.

כיהודים ציונים חזונינו הוא חזון הנביאים והוא כולל בעבורינו לא רק
 את חזון – "לא ישא גוי אל גוי חרב" ולא רק את דרישת היסוד
האנושית "פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" אלא גם

ובעיקר את חזון גאולת ציון וירושלים.

כדברי הנביא ישעיהו בהפטרה הנקראת השבת בבתי הכנסת:

"נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה

נרצה עוונה כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטואתיה".

וכדברי הנביא יואל:

"וה' מציון ישאג ומירושלים ייתן קולו ורעשו שמיים וארץ וה' מחסה לעמו

ומעוז לבני ישראל וידעתם כי אני ה' אלוהיכם שוכן בציון הר קודשי

 והיתה ירושלים קודש וזרים לא יעברו בה עוד...
ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור" (יואל ד')

לו יהי!

חניכים יקרים חיזקו ואימצו, עלו והצליחו.