1.

המוות מסתובב כמו קבצן בחצרות הבתים.
מחטט בפחי זבל, מרחרח בחדרי מדרגות. מחפש מה לקחת.
הקיץ קורס אל תוך עצמו. הכל הולך ונסוג. הימים מתקצרים. הימים של כולנו. המון אנשים מתים מסביב לאחרונה. המון אנשים מתים או הולכים למות. כולם הולכים למות בעצם.
כולם הולכים למות, אבל לא כולם מקדישים לכך מחשבה. נמנעים. כולנו. אני, אתם. ההורים שלנו, הילדים שלנו, הילדים של הילדים שלנו, הנכדים שלהם. אלה שעוד לא נולדו כבר הולכים למות.
בתי ההלוויות מלאים בקריאות שמע ישראל ואיש איננו שומע.
אנשים במבט חמור סבר משרכים רגליהם בשבילי עפר. נעליים וקני נשימה נמלאים אבק. חם להם והם משתרכים לאיטם. שמש יוקדת על לוחות שיש, שורפת את כולם מלמטה. התייפחות חרישית מרחפת מעל גוש דן כולו, מחולון ומקריית שאול ומירקון עולים אדי בכי עצור, מלבינים את השמיים מעל ראשי יושבי בתי הקפה והרוחצים בים. אנשים נמחים מעל פני האדמה ואז נמחית גם האדמה עצמה.

נכנס אדם לרופא, מבקש מזור אחר עלייה בחום גוף שאיננה מרפה, ויוצא אדם חדש. חדש ישן מאוד. יוצא אדם ישן יותר מזה שנכנס, אבל עם הוויה חדשה. נכנס במיחוש קל ויוצא ובריאותיו גידול. צועד כמה מאות מטרים במורד הרחוב ועוצר. איננו בכיוון הנכון. משנה דרכו ופוסע במעלה רחוב אחר, והנה גם כאן איננו הכיוון.
ואז יודע, מבין, שאין לו יותר לאן ללכת.

קשים חייו של אדם וקשה אף יותר מותו.


2.

לקחתי את הילדים בשבת בערב לכיכר לעצרת ההזדהות. לא שיחשבו שאבא שלהם הומו או משהו כזה, אבל שיבינו שיש דברים שלא עושים ושיש דברים שכן.
בדרך עשינו רשימה של דברים שלא עושים, ודברים שכן.
דברים שלא עושים:
- לא רוצחים אנשים.
- לא מפעילים כוח כתוצאה מכעס או תסכול.
- לא ממהרים לשפוט בני אדם,
- לא משאירים פסטה במקרר ומחממים אותה למחרת היום.
דברים שכן:
- מביעים דיעה כשמשהו לא בסדר גם אם זה לא נוגע לנו אישית - שלא נתפלא אחר כך אם משהו יגע לנו אישית אבל אף אחד אחר לא יעמוד לצידנו.
- מנסים לדמיין לרגע את מצבו של האחר ולחשוב מה היינו מרגישים אילו היינו במקומו (זה הצליח במיוחד בזמן עופרת יצוקה, כשעמדנו מתחת לביתנו וניסינו לדמיין מה היה קורה אם היינו מגיעים אליו ורואים שהוא קרס ולא נשאר לנו כלום. כולל אוסף בובות הבראצ ואנשי הפליימוביל הקטנים, שהעלו ברק בעיניי הילדים ואוסף הדיסקים שלי, שהמחשבה על כך שייעלם מן העולם הביאה אותי לכזה פרץ של בכי, שלקח לילדים המון זמן להרגיע אותי ולנחם אותי שהנה הבית בעצם עדיין עומד על תילו והכל בסדר).
- מצחצחים שיניים שלוש פעמים ביום.

בכיכר הם התרוצצו מסביב בהתרגשות ואילו אנחנו עמדנו בפינה. אמרתי להם שזו ההזדמנות היחידה שתהיה להם בחיים לצעוק פרס ההומו בלי שזה ייחשב למעשה לא יפה, אבל הם התביישו. גם אני. למרות שאני משוכנע שכולם היו נסחפים לקריאה המונית.

שני עניינים ביחס לעצרת:
1. תמיד, אבל תמיד באירועים האלה, החל מעצרת רבין, דרך שבוע הספר, יום העצמאות וחגיגות מאה שנים לתל אביב, עומדת בחלק הדרומי של הכיכר ניידת התרמות דם של מגן דוד אדום. להרוויח מנות לבנק הדם. למה היא לא היתה שם בשבת?, אני שואל. זה מסריח. מה, דם של הומואים לא מספיק טוב? לא נקי? לא מדובשם ולא מעוקצם? אולי הם לוקים בשפעת החזירים בשיעור גבוה יותר משאר האוכלוסיה?

2. תמיד, אבל תמיד, באירועים האלה, התקשורת מנפחת את מספר המשתתפים. במוצ"ש באמת היו שם המון אנשים. הלוואי שיהיה כזה מספר בעצרת של רבין. מעניין אם זו היתה החלטה מודעת של מערכת ידיעות אחרונות לציין בכותרת הראשית למחרת בבוקר את המספר 15,000, שזה ללא כל ספק המספר הכי נמוך שהוזכר ביחס לאירוע בככר מאז הארבע מאות אלף של סברה ושתילה. נו באמת, אפילו בכנס מחזורים של מלצרי הבראסרי יש יותר מ-15,000 איש. אבל זה לא הספיק שם בידיעות - הם כתבו שם בשער: 15,000 הומואים ולסביות. ואני מה? ופרס? והילדים שלי שלא גיבשו עדיין זהות מינית? משהו נשמע כאילו יש בזה קצת הנמכה. ידיעות? הומופוביה?

3.

אנשים קמים ועוזבים את ביתם. כך סתם. עייפים. לוקחים מזוודה קטנה. אפילו לא - תיק צד. שמים בפנים מברשת שיניים וזוג תחתונים להחלפה, ספר לקרוא. אולי משהו קטן למזכרת - כפית של אספרסו, כרטיס רכבת ישן. סוגרים מאחוריהם את הדלת והם כבר בחוץ. סתם כך. אינם יכולים יותר. יכולים, אינם רוצים. הספיק להם מהבית ההוא. נמאסה עליהם הספה. וילונות האמבטיה כבר לא עושים להם את זה. מנורת הלילה כבר לא מאירה להם כלום.
חושך אצלם בבית, אז הם קמים והולכים.

ובחוץ אור. אור וחום והמון תיירים מצרפת. והם מדשדשים ברחוב או על שפת הים או בבתי הקברות. וחם להם בעורף, וחם להם בבתי השחי, וחם להם במפשעה. והם נדבקים לעצמם ואבק הדרכים איננו מרפה. והם נזכרים שהיה שם בית. שטרקו דלתו מאחוריהם. מחפשים עקבות באבק אבל הכל נמחה ואין עוד דבר.
יושבים על ספסל ומערבבים מעט מעצמם בכפית אספרסו.