זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
צבא, חלק שלישי
לבית הספר לשריון אנו נוסעים אחרי הצהריים, דרך השטח הפתוח המבדיל בין המחנה שלנו למחנה בית הספר, הפעם במשאית מכוסה, שנהגה למד לנהוג, כמקובל, במשאית עמוסה במשקולות בטון, לא בבני אדם. באחת הנקודות קופצת המשאית מעלה, ונוחתת מיד חזרה. אנו ממריאים מן הספסל, ונוחתים דרכו – על הרצפה.
אנו מגיעים למאהל בו נבלה את הקורס. הפעם אלה כבר אוהלים צרפתיים (אגאדיר, כבר אמרנו), המתוחים על שלד אלומיניום. ערב. אחד המט"קים אוסף כמה מאיתנו, מביא אותנו אל שטח תחום במסגרת בטון, שבעבר היה מרוצף כולו, ועתה הוא קרקע חשופה, מסביר לנו שזה מיקומו של אוהל המ"פ, ועלינו להתפזר ברחבי המחנה ולקושש מרצפות בטון לרצפו מחדש. כבר למדתי שבחושך, אין סיכוי שהמט"ק יזכור עם מי דיבר, אבל ההגינות מחייבת למצוא לפחות מרצפת אחת. אחרי הכל, המ"פ... לא אלך לאיבוד ברחבי הבסיס שאינו מוכר לי, ועוד בחושך. אני פוסע לתומי במאהל, לאסוף מרצפת אחת משביל כפול-מרצפות המוביל לאוהל, מרצפות ש"אורגנו" גם הן מן הסביבה הקרובה, אולי אפילו מאוהל המ"פ עצמו. בפתח האוהל משוחחים שניים מדייריו, אבל אם לא אסב את תשומת ליבם – לא אסב את תשומת ליבם. אני רוכן לתומי אל אחת המרצפות, אוסף אותה בידי והולך לשימה באוהל המ"פ. כשאני חוזר ועובר שם, בדרכי לליקוט נוסף, אני שומע אותם המומים לחלוטין. "תראה מה זה..., איך הם עשו את זה? אני עמדתי כאן כל הזמן". טוב, מהשביל הזה לא אקח עוד...
אנו מתחילים את הקורס למקצועות שריון. אני נהנה מן הלימוד. (אחד השיעורים הוא "מטווח זעיר" – בו מוצמד רובה 0.22" לצריח, ומדמה תותח, כאשר מן הכוונת הטלסקופית נשקפת תפאורה של שדה קרב, בפרופורציה ההולמת את הרובה. שום גן שעשועים לא מתחרה בעיני בשעשוע זה). אבל, אני מתוסכל מן הבסיס. האוכל בלתי נסבל. מהר מאד אני מבין למה. המטבח מיועד לחניכים בלבד. כל האחרים אוכלים בחדר אוכל אחר. לקצינים הבכירים יש בכלל מטבח נפרד מכל יתר דרי המחנה. מטבח, לא רק חדר אוכל נפרד. לא פלא שאנו מקבלים רק את מה שהחתולים ירקו בתיעוב. אני בתורנות מטבח, כאשר מגיע למטבח טלפון המבשר כי ביקורת פתע יצאה זה עתה מבסיס חיל האספקה. חדר הקירור מתרוקן מיד מתכולתם של כמה דוודים מלאים בדמויי מזון, ואלה עושים דרכם אל מקומם הטבעי – הביוב.
הלילות קפואים לחלוטין, אנו ישנים בבגדים, בתוך שקי השינה, ומכוסים בשמיכות – ולא יחם לנו. הגב, שהחל להציק לי מאז אותו מסע קפוא במשאית לדרום (ו"קפיצת הדרך" במשאית לכאן, גם היא תרמה את מנתה) ממשיך ביתר שאת עתה. המט"קים מרגישים. בעל כאבי גב של ממש, ניכר בהליכתו. אני מרגיע אותם שאתגבר, וממשיך עם כולם. עד שמגיע הלימוד על סדן התותח. מלמדים אותנו כיצד לפרק את הסדן מתושבתו, וכיצד לקחתו, ששים קילו משקלו, ולשימו על השולחן שליד. אני ניגש כמו כולם, מחזיק את הסדן בידי – אני בחור אחראי, אני שם תחילה את הסדן על השולחן – ורק אז מתמוטט. המט"ק מתפרץ אלי בדאגה ופחד. אין ברירה. למחרת אני אצל הרופא. זה קובע לי תור במרפאה אורתופדית. עד אז אני שוכב באוהל. אני משתדל לצמצם עצמי. כמה מחברי לאוהל קצת מקנאים במי שאינו משכים עם כולם ופטור מן המתח של הקורס. הם יודעים, כמובן, שהבעיה שלי אמיתית, ומאד לא נוח להם עם תחושתם זו – אבל גם הם רק בני אדם. אני מגיע לרופאה אורתופדית, בעלת מבטא רוסי. זו מסתכלת על שני צילומי הרנטגן, ומאבחנת: באחד - "סקוליוזיס בחוליות עליונות", ובשני - "סקוליוזיס בחוליות תחתונות". זהו – חוליות נוספות אין. היא קובעת לי סדרה של טיפולי פיזיותרפיה, פעמיים-שלש בשבוע. "אני באמצע קורס, לא אוכל להגיע לפיזיותרפיה." "יירידו לך מהקורס" חוזר אליה לפתע כלל ההגיה הרוסי לפיו אין הוגים חולם – "רשמתי לך פרופיל 45". התלהבותי משירות צבאי כבר הופגה מזמן על ידי המציאות, אבל עדיין, אם כבר הגעתי עד כאן, רציתי גם לסיים את הקורס. האבחנה הרפואית מבהירה לי עתה גם את הביקורים אצל האורתופד דל הכישורים, אליהם נגררתי כילד אחרי אימי, כששניהם מדברים מעל לראשי, ואני לא מנסה אפילו להבין מה לי ולזה. עתה אני גם מבין את הסיבה לטיפולים חסרי התועלת שעברתי בעצתו. אני מזומן לקצין כ"א של הגייס, והוא משבץ אותי בשלישות הראשית ברמת גן. איני רואה טעם לשרת גם כג'ובניק, וגם רחוק מן הבית, אלא שאיני מצליח לשכנע את קצין כ"א הנ"ל. כמה ימים ברמת גן, ואני מבין היטב את ההבדל בין יחידה קרבית - לזה. אני מסביר למפקד שם, שאני מאד משתדל למלא את תפקידי, ולא להקשות על היחידה, אבל אם אשאר כאן, יהיה עלי לצאת פעם ביומיים לתל השומר לפיסיותרפיה, אחרי הכל, לא סתם הורידו לי את הפרופיל, ולא לזמן רב אוכל להשהות את הטיפול. אני משמיט כמובן את העובדה שסדרת הטיפולים היא למשך שבועיים-שלושה בלבד. ככלל, הצבא מלמד אותי לא מעט ממה שהחסירו הורי בחינוכם אותי. אני מועבר ומוצב למחנה שריון אשר מצפון לחיפה. מכתב ההצבה מדגיש כי יש לשבצני כפקיד בלבד. הפיסיותרפיה, אותה אני עובר ב"רמב"ם", אינה אלא סדרת תרגילים פשוטים – אבל הם מסלקים 90% מן הבעיה, ובלבד שאחזור עליהם מדי פעם בביתי, כל עוד אני חי.
כעבור שנה אני מעלה את הפרופיל, אך לא עוד לפרופיל קרבי. מן המסלול הקרבי יצאתי. את בני המחזור שלי בגדוד, עוד פגשתי בחניון בצפון תל אביב לקראת המצעד ב-1965. אלה מן המחזור שלי שהמשיכו כקצינים – נהרגו במלחמת יום כיפור. בנימין קצין – מן הטובים שבטובים – היה אחד מהם. רב-סרן, קצין אג"ם חטיבתי במחנה נפח (חטיבה 188) באותה מלחמה. על נסיבות מותו סיפרו לי, כי תחילה תפקד כקצין אג"ם, אך כאשר נהרגו אט אט הלוחמים, עלה גם הוא על טנק – ונהרג גם הוא. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הזווית שלי קצת אחרת... אבל אין ספק שחיל הים הוא עוף מוזר בהיבט יחסי החוגרים - קצינים בו. להבנתי אין דומה בצבא לשיטה הזו של הכשרה נפרדת לחלוטין של כל אחת מהקבוצות.
תודה רבה,
בענין הכוכבים, העיקר הכוונה. עברתי את ה-1000, ועוד מעט אני מתחיל למכור...
על 94' איני יודע, אבל כשהבכירה בבנותי התגייסה (2000) - הסתבר לי שמדי הרבה דברים לא השתנו. אני מהמר על כן שגם בתקופה שבין 1966 ל-2000 הדברים הקובעים נשארו כמו שהם.
על חיל הים קיבלתי ממקור ראשון, שהשיטה שם, לפחות על הספינות, היא להפיל הכל על החוגרים. לפחות במקרה אחד גרם הדבר לחוגר מוכשר לעבור קורס קצינים, כולל חתימה בלתי נמנעת לקבע - רק כדי שיזכה להפחתה משמעותית במטלותיו.
ואולי זו הכוונה, שהרי לא יתכן שהדבר נובע מעצלותם של הקצינים וחוסר ההתענינות של הבכירים.
אתה בהחלט מאתגר את כלל ה24 שעות, ולא בפעם הראשונה. כאיש חיל הים, אני חייב לומר שסיפוריך די חופפים את מה שמספרים לנו על ה'ירוקים'. מעניין אם כשהתגייסתי כבר היו אלה בגדר סיפורים או עדיין המציאות כהווייתה (94').
תודה רבה לך,
ואם זה מזכיר גם לך כמה דברים, אתה מוזמן להוסיפם כאן, או לספרם בבלוג שלך. :)
חבל על כל מילה...
טעם של פעם
פיני
תודה רבה,
סופו של הסיפור, כמו תחילתו, נקבע על ידי המציאות.
הצבא קיים למקרה מלחמה.
ובמלחמה מתים הטובים ביותר.
בסוף שנות הששים פגשתי את בנימין קצין בעת שביקר באוניברסיטה העברית. הוא אמר לי אז שהוא רואה כיצד כולנו רוכשים השכלה בעוד הוא נשאר (מבחינה זאת) במקומו. אבל את תפקידו לא נטש.
עם הנהגה פוליטית נבונה יותר, היו הוא ושכמותו מוסיפים את ערכם וערכיהם למדינה.
תודה רבה.
בתקופתי לא דיברו על הרעבים. שאריות המזון מן המחנה בו שרתתי - כורדאני, בקרית מוצקין, היו נמכרות למגדלי החזירים ולא שמענו תלונות. המחנה נוהל למעשה על ידי אדם שהיה תופעה ייחודית: רס"ר אינטליגנטי. הוא הסתובב בבסיס, ולא חשב שאם לא מספרים לו שום דבר - סימן שהכל בסדר.
כמו בכל ארגון, שינוי ושיפור בצה"ל, חלים כאשר ההנהלה מגיחה מלשכתה ומסתכלת על המציאות מטווח מגע.
כידוע, מעטים מאד עוזבים את המיזוג אלא אם הוא מתומרצים לכך, בדרך חיובית או בדרך שלילית.
אריאל, פוסט נהדר כדרכך בקודש.
לעניין בזבוז האוכל בצבא, חבר שלי כתב בזמנו שיר בשם "הפחים של פלמחים" ובו קבל על כמויות האוכל הטרי האדירות שנזרקות מדי יום בבסיסי צה"ל השונים. אין ספק בליבי שבעיית האנשים הרעבים בישראל הייתה נפתרת לחלוטין אם האוכל הזה היה מנותב אליהם דרך עמותות ובתי תמחוי.
ספיר, לא שמענו מספיק על התעללויות בחיילי שריון, עכשיו אתה רוצה גם להחזיר את הלוף ? :)
ברצינות, הלוף מעולם לא עזב את הצבא - לפחות עד 2006 - שנת השחרור שלי. הוא עדיין היה אז חלק אינטגרלי במנות הקרב. כל הזמן שמעתי סיפורים על זה שמוציאים אותו מהמנות ושמים מנות חדישות אבל לא יצא לי להיתקל בהן. בלוף דווקא נתקלתי יותר פעמים משרציתי. פעם אחת באמת נהניתי מלוף, בעת בביקור בבסיס צפוני קטן שם הטבח היה משקיען ואכפתי (חריג מאד מן הסתם) והיה מכין מנות טעימות כמו לוף מטוגן ברוטב ופיצות שהוא אפה בעצמו (עם כמה עוזרים).
כל מלה נעדרה מסיבה אחרת.
המסטינג היה מבחינתי כלי כמו צלחת. לא ענין השווה התייחסות. כמה חודשים אחרי הטירונות שלנו, ניסה צהל להכניס צלחות לחדרי האוכל. גדוד 79 היה בין החלוצים. אלא שאז הגיעו משגיחי הכשרות וגילו צלחת חלבית בין הבשריות או להיפך - והחיילים חזרו למסטינגים. (האוכל שקיבלנו בג'וליס, לעומת זאת, היה כנראה כשר למהדרין...).
לוף לא ראינו הרבה. הוא מופיע כמרכיב במנות קרב, ובצה"ל לא אכלתי הרבה מהן, כך שלא נמאס עלי.
לעומת זאת, הואיל וצריך "לרענן" את מנות הקרב מדי פעם, היינו מקבלים מדי פעם "מציות" במקום לחם, וגם לוף. אלא שאת הלוף היו אופים בתנור, עם רוטב, וכשזה קרה בגדוד, או במחנה בו שירתתי מרבית הזמן - היתה התוצאה סבירה.
נהדר אריאל,
חסרים לי בסיפור שתי מילים קרדינאליות:
"מסטינג" "לוף".
אני שוקד כרגע על הקמת עמותה הקוראת לצה"ל להחזיר
את המסטינג והלוף לכל חייל לוחם לשבוע ימים כטקס חניכה
לקבלתו כלוחם.
איך אפשר להיות לוחם בלי שני מרכיבים אלה?
תודה,
כפי שהבנת, גם אני לא הייתי קרבי, ואת הטסטים על תנורי הספירלה הכינו כנראה בכל מקום בצבא בו היו תנורי ספירלה.
אם אין לך זכרונות מן המטבח הצבאי עצמו - יש לך מזל גדול.
רס"ר המטבח שלנו (גדוד 82) היה גאה מאד בעבודתו ובהישגיו.
זכורני פעם אחת בה חולקו לנו חפיסות שוקולד, שנתקבלו כפרס על כך שהגדוד חסך בצריכת הלחם.
ללמדך שגם בצבא - אפשר אחרת.
נהניתי לקרוא.
טוב, אני לא הייתי קרבית אבל אם בענייני אוכל אז זכורים לי הטוסטים על תנורי הספירלה בחורף...
ינוקא שכמוני, את ג'וליס זכיתי להכיר רק כאשר נסענו פעם בשנה בערך, ל"מאמן רפאל", שהצבא בחר להציב שם ברוב טעם ודעת כך שחניכי ביסל"ש יסעו לשם ארבע שעות באוטובוסים מפוארים על חשבון הצבא.
את הטירונות שלי עשיתי בבסיס צוקי עובדה, שנמסר מיד לאחר מכן להנדסה קרבית. את המקצועות כבר עשיתי בסיירים שנקרא מאז ביסל"ש.
ישנו בחדרים ממוזגים (לא ניכנס לדיון על איכות המזגן) ואכלנו אוכל טיפה יותר טוב ממה שאתה מתאר, אם כי לא בהרבה. למעוניינים חיכו בחוץ החלופות של "בגנצי" (בגט-בנצי) הלא-כשר.
מהטירונות זכור לי בעיקר המטבח שבו ביליתי בחדר הסירים מהבוקר עד הערב. תשובה לטבח שהעיר לי על מחסור בגומיה זיכתה אותי בשבת נוספת בבסיס. טירונות המטבח הסתיימה בזריקת "זבל", הכולל מספר ארגז חתומים ובתוך כל אחד 24 כיכרות לחם טריות שנזרקו אך ורק משום שבכל יום הגיעה לבסיס אספקה חדשה.
אם מדברים על האוכל, איך אפשר שלא להזכיר את הגבינה עם תרכיז הפטל?
כן, הבלורית שימשה אותי עוד מספר שנים לאחר השרות הצבאי...
בהחלט הייתי שם, עם העוזי המשומן, בלוריתי המתנפנפת, וצעקות "סתום ת'פה" על הבשר הטרי...
תודה רבה,
אז גם אתה היית בג'וליס?...
כן, בצבא אתה מבין את המשמעות העמוקה של "כלב נובח אינו נושך" - או בשפה משפטית - "אין נענשים פעמיים על אותה עברה"
כשאתה שומע שהרס"ר צורח - אתה מבין שבכך יסתכם עונשו של החייל.
את השאלה הגורלית למהות דרגות הרס"ר ודמיונן לדשן אורגני לא שמעתי, אולי משום שתמיד הצדעתי לרס"רים, כולל במקרה בו צעד רס"ג 82, מצוחצח כראוי, ביחד עם צ'יץ', שהיה אז מח"ט 7 (יקה קפדן בזכות עצמו), ואני הצדעתי כשאני מסתכל על הרס"ר דווקא.
נהדר, אהבתי במיוחד את המשפט: "התלהבותי משירות צבאי, כבר הופגה מזמן על ידי המציאות", הוא כל כך מציאותי, נזכרתי ב"דמוי תותח" בג'וליס, באקליפטוסים המסוידים בלבן, באוהלי הברזנט המסריחים, בשורות הלבנים התוחמות את המאהל, בלחם-מרגרינה-ריבה, במסדרים הקפואים בשעה חמש בבוקר, וכמובן, איך לא, גם ב"סוס הלבן" צורח על איזה חייל ששכח להצדיע לו, תוך שהוא טופח כמה פעמים על דרגות הרס"ר המבהיקות שלו:
"תגיד לי מה זה נראה לך, קקה של ציפורים??!!!!!!"