סוף נובמבר לפניי שנה. בסופו של יום ובזכות הדרכה טובה של חבר טוב שלי והשגחה צמודה,שרדתי את המדרון הפסיכי של צוק מנרה. להוציא שלושה או ארבעה קטעים קצרים שבהם,ממש רכבתי. לא יודעת אם בסטייל אבל רכבתי. חיפשתי תירוצים להוכיח לעצמי שאני יכולה, או בעצם אני בורחת ממחשבות אז ברחתי לצפון. הצטרפתי לקבוצת חברים שלי שנוהגים לטייל ולעשות טרקים בשביל הפאן. אני זוכרת שברבע האחרון התחיל לרדת גשם,והשביל עבר לקרם שמנוני. חשבתי לעצמי אם גם הם בורחים ממשהו שנחשפו אליו,משהו מפלצתי ונורא,אבל כזה שנוגע לחיים שלהם אלפי קילומטרים של רכיבה כדי לברוח או שפשוט אני סתם הוזה. הנפילה היחידה שלי באה ברגע שירדתי מהאופניים כדי לעקוף איזה דרופ מטורלל כשסוליות הנעלים שלי החליקו עם הקרם השמנוני, מצאתי את עצמי גולשת כמה מטרים על התחת לפני שהצלחתי לעצור את פיקאסו המביך הזה. אח"כ גיביתי את עצמי בתירוצים שזה בגלל שאני באתי כדי להפיג את המוח ממחשבות. אז הם היו נחמדים לפוסטמה, לפחות יש לה סטייל עם קצת דפקט.

________________________________________________________________________________________________

יש כאלה ששואלים את עצמם הבוסים המרושעים שרוקחים מזימות -סביבה או תורשה? חשבתי לעצמי האם מצליחן יצליח גם ברחוב? לפעמים נדמה שגם שלפניי שהשטן מארגן מזימות זה תוצאה של " האדם הלא נכון במקום הלא נכון". אז בתור התחלה הפסקתי לצטט אמרות על החיים מסדרות אמריקאיות.לא משנה מה אמרה רייצל מ-"חברים" אין לך צרכים. צרכים זה קקי ופיפי. אני נכנסת למיטה במהירות כי ככה אני נראית הכי טוב וברור לי שזה מה גם הגברים רוצים. חברות שלי התחתנו מוקדם עם האהוב שלהן מהתיכון ואני נשארתי "הפולנייה" של החוף המזרחי שחתרה לחיים אחרים. בגיל 25 העדפתי לטייל. אז, נסעתי שבועיים לאיטליה מלאים אוכל,יין,גברים נאים,אופנה, אדריכלות ,קניות פתאום הבנתי שהגעתי למקום שלי.מקום שעזר לי להסתכל על החיים בגובה העיניים. הדבר היחידי שהאיטלקים לוקחים ברצינות,זה הדברים הלא רציניים. זה דווקא התאים לי.לארגן לעצמי הערכה עצמית ומודעות ולקלוט שלא צריך לקבל אישורים חיצוניים לרצונות שלך מכאלה שאין להם מושג ולא ממש מעניין אותם מתי זה הגיל המתאים. אם יו גרנט עשה קריירה זה למרות וגם בזכות היכולת שלו להביע על המסך רגש אחד בלבד:מבוכה. אני העדפתי להישאר בסרט "יחידה מופקרת".

_______________________________________________________________________________________________

אחרי הרבה זמן שלא נכנסתי לפייסבוק,החלטתי לבקר השבוע ולראות מה התחדש שם עם החברים. ולהפתעתי חברתי מביה"ס יסודי מצאה אותי. היינו החברות הכי טובות מגיל 13 עד הגיוס .עוד אז, היא הייתה מאוד בוגרת לגילה כזו שאכלה את העולם במנה אחת .אחרי תק' ארוכה של חברות הבנתי ממנה שהיא לסבית.אני יודעת שזה נשמע קיצוני אבל לא ידעתי איך לעכל את זה. היא הייתה עם אישה מבוגרת ממנה שנה שלמה אבל זה לונג-סטורי. תמיד בטיולים שנתיים חלקתי איתה חדר. למדנו למבחנים יחד היינו אוהבות לשמוע את "ברברה-סטרייסנד" ומעולם היא לא דברה על "סיפורי-בנים" כמוני. לא הייתי ערה לזה עד לאותו ערב שבאתי אליה.היא בכתה וסיפרה לי על אהבה ענקית שלה והסתבר בעצם, שזו הייתה האישה שהיא נהגה לבקר אצלה שלוש פעמים בשבוע כחלק מפעילות אישית שנכפה עלינו בביה"ס. מה בדיוק קרה לי שם? קצת מסובך להסביר,אבל כנראה שמהלך חודשיים מהמקום ההוא הבנתי שזה "ככה" בלי "למה".הבנתי שאין תבניות,אין חוקים,אין אמת אחת.

כל מה שנחשב בעיני אז כנערה בת 15 כחוכמה, המלצה או סמכות התפורר לי לנוכח תובנות חדשות שנחשפתי. כשהסתכלתי על תמונתה בפייסבוק, לקחתי נשימת רווחה וחייכתי! היא החזירה לי את העבר שהודחק כבר שנים.מה כל כך מהר התבגרתי? ככה פתאום חלפו להם השנים?! 

יש מצב שנצטרך קצת יותר מנשיא שחור כדי למחוק את העיוותים האלה מהתודעה או עם כבר בימי קדם עסקינן, אני היום ממליצה על תרופת סבתא ידועה השתרמטות:אקמול. ממש מופקרת שכמותי.