פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
טיפות של זוהר מהים הגדול
שלושה שבועות - שלושה שבועות! ורק אתמול בערב זה היכה בי במשהו שדומה לצלילות, תחילת ההבנה של כמה כואב זה הולך להיות, כמה בלתי אפשרי: איך בכל הזכרונות של כל הרגעים המשמעותיים, המעצבים שלי אתה נמצא, אם לא בגופך לפחות בקול הפנימי שלך, שהולך איתי, ובסיפורים שלי לך לאחר מעשה. לא יכול לחשוב על עצמי בלי לחשוב עליך: תמיד היית שם, תמיד הידיעה שאתה שם העניקה שלי שלווה וביטחון ותקווה; בעולם של דמויות מגששות את דרכן באפילה, גדעון, תמיד הארת בשבילי, ולעולם לא אשכח לך את זה.
אני זוכר כל דבר שעברנו ביחד - זוכר בבהירות מושלמת, וכל רגע כזה - יש אלפים כאלה - עוד יחזור להכאיב לי, לפני שאוכל להתנחם בו. אף פעם לא חשבתי לשמור דברים - אני לא בנאדם ששומר דברים - רק שני מיילים שמרתי, אבל הם כאילו מלמדים על הכל. לפני שבע שנים, באוקטובר 2002, גדעון שלח לי את זה:
ya shamen! From: gideon mizrahi (gideon_mizrahi@hotmail.com( Sent: Thu 1/10/02 10:10 PM To: alon30@hotmail.com to mister daba shalom! I finely fixed my computer, and now I have internet. so, you can e-mail me before you are going to sleep(or after). So go to sleep, and stop chatting with your dabot. I told you it never goes anywhere, and don't tell me you are not on the odigo right now 'cause I can see from here. I've got my eye on you, remember that. Hating you as always, the most successful son in the family, gideon. p.s.-Don't check my English, I know you are looking for mistakes.
ובמאי 2005, קצת אחרי שהתחיל לצאת עם שונית: תהיה בשקט From: gideon mizrahi (gideon_mizrahi@hotmail.com) Sent: Tue 5/11/04 8:58 AM To: alon30@hotmail.com שמעון יא שמעון: הכמיהה הרומנטית שלך לא יודעת גבולות, ביום שמישהי תגלה את זה, אתה תהיה אבוד. אני כותב לך מהצד השני, בתור אחד שלא האמין שזה יקרה לו, אבל זה נחת עלי כמו רעם ביום בהיר בלי שום הכנה מראש ובלי תופים וחצוצרות כהקדמה, אבל זה קרה ואני מאושר -לפחות כרגע - ואני כול כך מקווה שזה יחזיק מעמד. אני לא יודע למה אני כותב לך את זה כתגובה לשירים שלך,אולי בגלל שאני מכיר אותך כול כך טוב ויודע על מה אתה חולם ועל מה שנינו חלמנו עד מאוד לא מזמן, ועד כמה זה מתבטא בשירים שלך. אני יודע שאתה האדם היחיד בעולם שבאמת יודע מהכול ובאמת יכול לשמוח בשבילי, כי אני ואתה, ככה אני מרגיש לפעמים, זה כמו ישות אחת, ויותר מהכול אני מקווה שזה יקרה גם לך, בלי הכנות מראש ובזמן שאתה הכי פחות מצפה. זהו,זאת התגובה שלי להפעם.אני מקווה שתסלח לי על האי-מייל המבולבל הזה, והקצת אנוכי, אבל השירים שלך סוחטים ממני תגובות רגשיות, אתה יודע שלך, שימי
הים הים - וכמעט תמיד זה היה חוף דור - היה המקום שבו נפתח לנו חלון אל העולם המופלא שבחוץ, עולם רחב ידיים, בעל אפשרויות אינסוף, יפהפה ומכמיר לב, וגברי. היינו שוחים והיינו רצים עד שלא היה לנו כח יותר ואז אבא היה נותן לנו איזה שזיף, או אפרסק, או מלון, או אבטיח, וענבים, ומים קרים מהקלקר של העבודה, והיינו אחוזי פליאה ומאושרים - - זר לא יבין, אח גיבור שלי, אבל החלון הזה אל העולם שפתח לנו הכחול הנוצץ ההוא של חוף דור - אני אשאיר אותו פתוח בשבילנו, מכח הרגעים הראשוניים, הבלתי חוזרים, הנצחיים ההם, עם אבא, ואסף, ואיתך. וגם גלעד, והקטנה - אני אדאג שיידעו, אני נשבע לך.
הספקת לקחת את גלעד לים. הידיעה הזאת שמה צרי על ליבי: אני יודע שלא היה רגע שלם יותר בחיים בשבילך, שום דבר שמתקרב להגשמה העצמית, לחלומות ולמימוש שלהם ואפילו שלא הייתי שם איתכם אני יודע בדיוק איך החזקת אותו ואיך הלב שלך הגיב כשהוא התלהב כל כך מהפלא הזה, ולא נרתע מהמים הקרים של מאי ורצה עוד ועוד, וצחק לך עם קול הפעמונים הזה כמה סנטימטרים מהפנים היפות שלך. הרגע הזה בולט מכולם, עולה כפורח ומתפשט אל תוך המרחבים, ואני יודע שגם גלעד לא ישכח, כמו כל מי שהכיר אותך - נשמה כמו שלך לא עוברת מבלי להשאיר חותם. החיבוק שחיבקת אותו, מחובקים שניכם בגלי הים, יילך איתו תמיד, כמו מאות ואלפים של רגעים אחרים שלך איתו, רגעי אהבת אב שלמה, טהורה, עצומה, הלומת-יופי.
כשהתקשרתי לספר לו אחרי הקרב האחרון שלי "נוקאאוט בסיבוב השני!" הוא אמר "נשבע לך שידעתי שזה יהיה ככה!" אפילו שלא התחריתי שנים לפני זה ולא היה לי שום ניסיון ממשי לבסס עליו תחושה כזאת. תמיד הייתי אלוף עולם בעיניו, אפילו שרק השווצתי לו בקצת shadowboxing בעליה לבית ברחוב השיקמה, או מול המדרגות לבלוק ברחוב הרדופים, והוא היה מסתכל בעיניים נוצצות ומעריץ את אחיו הגדול. שום תהילת עולם לא תשווה לעיניים המעריצות האלה. כמה אהבנו.
ישנו הרגע האחד שאני תמיד חוזר אליו בזיכרוני, ואני די בטוח שזה הדבר האחרון שיעבור לי מול העיניים, כשיגיע הזמן שלי. גם הרגע הזה היה בחוף דור. היינו שלושתנו - אסף, גדעון ואני, עם אבא, ביום שישי אחד. אני הייתי בן עשר או אחת עשרה, גדעון היה בן שבע או שמונה ואסף שנה וארבעה חודשים פחות ממנו. הלכנו קצת בחוף, מעבר לצד שמול הכניסה, הצד שיש בו שובר גלים ושאבא אף פעם לא לקח אותנו אליו, רק לים הפתוח. עברנו את החוף המוגן והמשכנו קצת ללכת, מעבר למבנה העתיק ולסככת המציל האחרונה מדרום בחוף דור, איפה שפעם נחשפה בחציה מהמים ספינה טבועה, ביום שהיה יפהפה להדמיע גם הוא.
הלכנו קצת לאורך החוף וראינו, מבין הגלים, איזה משטח עץ, ואבא אמר שאנחנו יכולים לעשות ממנו רפסודה. אז איזנו אותו ועלינו עליו (אסף קצת נאבק והחליק, אני זוכר, ואבא עודד אותו לא לוותר) וככה ישבנו מול הגלים, אני על הפינה הימנית הקדמית, גדעון על השמאלית ואסף מאחוריו. וככה הפלגנו לנו בים, היו גלים של איזה מטר וחצי - ואבא השגיח - ואז הכל נפל למקום והיינו גדולים מהיקום ויפים עד מעבר ליכולת הזמן לשלוט בנו, והים נצץ כל הדרך לאינסוף והשמש זהרה כאילו לא תהיה לה הזדמנות נוספת והמלח היה מתוק יותר משזיף והחזקנו חזק במשטח והכל היה יופי, הכל היה יופי, וחסד, חסד מושלם. עוד נפליג ככה שוב, שימי, ואני אחזיק חזק ואשמור עליכם, וגם אבא יהיה שם וישגיח, והכל, הכל יהיה יופי.
אוהב אותך עד שבקושי יכול לנשום.
|
תגובות (54)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אלהים, גם אני לא מסוגלת לנשום עכשיו.
איזה כשרון אדיר יש לך, שכך היית מסוגל לבטא את הרגשות שלך רק שלושה שבועות אחרי מותו.
כפי שכתבת, הוא נשמה שלא עברה בעולם הזה מבלי להשאיר חותם. החותם שלו נצרב בנשמה של האנשים שהכירו אותו, והחותם שלו נטבע גם באנשים שקוראים אותך כאן. בכתיבה שלך, עם המילים האלו, אתה גורם לכל מי שקורא כאן להצטער שהוא לא הכיר את גדעון בעצמו. ומה שמורגש יותר מהכל זה שהחיבור של הנשמות שלכם הוא נצחי. ומלא אהבה.
תודה גדולה טיטי. שמח שמצאתי אותך ככה, בטעות (:
רק תודה מותק.
אין מילים בכל העולם הזה שיכולות לתאר מה אני מרגישה.
נשבר לי הלב.
ראשית,
אני הולכת להדליק מחר נר בשבילו (בלי קשר לפוסט כמובן)
ושלא שאני חושבת שזה מנחם
אבל אני חושבת שהוא תמיד איתך(ושאתה בכלל יודע את זה כבר), שזה לא כמו חיבוק או אי-מייל אבל זה הדבר האמיתי
ועוד אתה עם לב כמו שלך...
חיבוק גדול מותק!
אלוני, שום דבר לא יחזיר אותו,
אבל לא רק שאצלך יש כ"כ הרבה ממנו,
יש לך גם התגלמות שלו בילדיו
ויש לך תפקיד איתם ולהם איתך.
והרגעים המזוקקים האלה. נצורים לך לעד.
קבל חיבוק דרך הדמעות.
תודה אמיר. ריגשת אותי מאוד.
קראתי בסקרנות שמייד הפכה להשתתפות בכאב
איבדתי בן דוד ששמו גדעון שהיה נערץ עלי
בעיני הדבר המשמעותי ביותר בחיים
הוא מה האדם משאיר אחריו
יהיה זכרו ברוך
אמיר
נשמות קשורות בלב ואחת למעלה ואתה כאן. הן קשורות. את זה אי אפשר לקחת.
המסך קצת מטושטש לי עכשיו, משום מה...
הכתיבה שלך נוגעת ומלאת יופי.
*
איש מיוחד כל כך -
כמה אהבה יש בכל אחד מאבריך,
כמה נתינה
כמה געגוע
כמה יכולות
כמה עוד יכול הגוף הזה שלך עוד להכיל?
נגמרו לי המילים.
נפלאתה אהבתך
מירה
תודה. איזה אומץ איזו חשיפה.
מאחלת לך רגעים של נחמה. כמו לשבת בחום מעיק ופתאום משב רוח.
"הלכנו קצת לאורך החוף וראינו, מבין הגלים, איזה משטח עץ, ואבא אמר שאנחנו יכולים לעשות ממנו רפסודה. אז איזנו אותו ועלינו עליו (אסף קצת נאבק והחליק, אני זוכר, ואבא עודד אותו לא לוותר) וככה ישבנו מול הגלים, אני על הפינה הימנית הקדמית, גדעון על השמאלית ואסף מאחוריו. וככה הפלגנו לנו בים, היו גלים של איזה מטר וחצי - ואבא השגיח - ואז הכל נפל למקום והיינו גדולים מהיקום ויפים עד מעבר ליכולת הזמן לשלוט בנו, והים נצץ כל הדרך לאינסוף והשמש זהרה כאילו לא תהיה לה הזדמנות נוספת והמלח היה מתוק יותר משזיף והחזקנו חזק במשטח והכל היה יופי, הכל היה יופי, וחסד, חסד מושלם."
יש לא מעטים שחיים חיים שהם חושבים לשלמים, וחושבים שלא איבדו איש או דבר אך בעצם לא חווים רגע כזה אפילו פעם אחת. ואם חווים, לא יודעים שחווים.
הרגע הזה שלכם הוא עדיין מעבר ליכולת הזמן לשלוט בו.
נוגע.
אפילו לי עכשיו קשה לנשום, בשבילך.
אין נחמה. אין נחמה.
איך נאמר, ובודאי שמעת, "מן השמים תנוחמו". כי מי בכלל יכול לנחם אם לא השמים העצומים בכבודם ובעצמם. שום דבר אחר לא יכול, לא זכרונות , לא תמונות, לא מחשבות. רק הביחד שהיה לכם ושיושב אצלך מתחת לעור והולך אתך כמובן לכל מקום.
נגעת לליבי הכי עמוק שאפשר.
אוי, אלון.
קח את ידי בשתי ידיים טובות,
בלטיפת אחים.
שנינו ידענו: האניה הטרופה
לא תגיע לחוף מבטחים.
מחה דמעותי בדברי נחמה, יחידי -
נפשי מרה.
שנינו ידענו : הבן הנודד
לא יראה עוד את שמי המכורה.
{רחל}
*
לא מכירה מילים מנחמות באמת.
גם לא זמן נאסף
גם לא מבט מזכרון
מכירה רק את הצורך לחיות
כאן ועכשיו עבור כל אלה שנותרו.
ולהיות מאושר - בדיוק כמו אלה שאהבו אותנו היו רוצים.
וזה כוח עצום.
אני זוכרת בעיני רוחי במבט הזה שיש בעיניך
כשאתה מדבר על הקטן
ועכשיו על הקטנה גם.
אתה , תהיה שם עבורם.
להיות להם עיניו ורוחו ונפשו.
נכון אלון?
אף פעם לא ידעתי להחליט אם הזיכרון יכול לתת קצת נחמה או שלהיפך.
עצוב עצוב עצוב
אני מקווה שגידעון ימשיך להאיר את דרכך גם מהמקום בו הוא נמצא עכשיו,
הוא לא רק יאיר הוא גם ילך איתך לכל מקום כאילו חוט קושר אתכם.
הכתיבה שלו משעשעת,דרך הכתיבה שלו ניתן להבין כמה הייתם שזורים זה בנשמתו של האחר,
וכמה טוב שנשארים המכתבים האלה שאפשר לשמר,לשחזר ואולי לענות עליהם שונה ממה שענית בזמנו.
כן הכאב כבד מנשוא,אבל מוטב לחזק את הזיכרון של מה שהיה בחייו ובחייך,מאשר לשמר את האובדן והכאב
וזוהי רק דעתי ותפיסת עולמי כמובן. חיבוקים, ממני.
חיבוקים. באמת שאין מלים לנחם.
מדהים איך שאתה מצליח לכתוב גם כעת.
הותרת אותי בלי מילים מול אלה שלך מלאות הרגש , הכאב והגעגוע.
שבוע של שלווה.
איך יפה ומיוחד כתבת. באילו מילים מוחשיות ועוצמתיות בחרת.
הכאב שלך חוצה מסך ומגיע עד הנה.
מצטערת בשבילך שהיית צריך לכתוב בלשון עבר על אחיך.
עושה רושם שהייתם מאוד מאוד קשורים ובכלל, משפחה מלוכדת וחמה.
איכשהו מרגיש שהוא יכול להרגיש אותך.
זה אחד התכנים הכי עוצמתיים שקראתי פה. איזו יכולת מדהימה לתת לקוראים להרגיש בכזה חוזק.
חיבוק מפה.
מה שמדהים זה שהטקסט הזה היה חזק ונוגע, מאוד נוגע, גם אלמלא כל התפאורה הבלתי נתפשת ובלתי הוגנת העוטפת אותו.
והכל יהיה יופי...
והכל יהיה יופי...
והכל יהיה יופי...
אמן.
כמו חלון אתה פותח כאן, ומראה רגש כל כך חזק...
ורגש פוגש רגש.
נשארתי דומעת ומשתנקת, איתך.
איש גדול עם לב פרפרי פרום ושבור לגמרי. אני בוכה איתך. אני שמחה איתך שיש לך זכרונות כל כך חדים, ברורים ואוהבים. והספקתם להגיד כל כך הרבה אהבה אחד לשני. גדעון מסתכל עלייך מלמעלה ויודע שאתה מכולם, תכתוב את סיפור האהבה שלכם באופן הכי אוהב, הכי חד, הכי חזק, הכי מדויק ברגישות המדהימה הזאת שלך.
ואתה תכתוב ותכתוב ותכתוב, ותמצא נחמת מה בכתיבה, ותברא אותו מחדש בכתיבה, ותשמור אותו לזכרון עד במילים שלך הנצחיות.
אתה אחר עכשיו... מועקת האיין הגדול נמצאת בתוכך, הגעגוע שאין לו התחלה ואמצע וסוף, תופס בך כל חלקה פנימית.
יום אחד המרבץ של שני טון לבה רותחת של כאב וצער ועינויים יימס קצת, ותוכל לנשום שוב את כל הנשימה כולה עד הקצה.
אלון,
מקווה שתמצא בקרוב את השקט הנפשי לנוח ולעכל את הכל, את כל הסערה הזו. תן לעצמך את ההזדמנות.
.
.
הלם ושיתוק,כמיהה וחיפוש,
גאות ושפל, והכאב מפלח את
הלב.
תודה שאתה משתף עם הכאב
שלך זה עוזר לך וגם לי,
פצע עמוק וזה כואב.
השיר שהבאת שפך כך זוהר
על גדעון מנוחתו עדן ,ושונית .
Crying
אין לי מילים
רק צמרמורות של הכאב בלב
תודה על הכתיבה הזאת. תודה.
אלון, הלוואי שהיינו יכולים סתם להגיב לאותם פוסטים ולהבחין בדקויות אחד אצל השני. או להמשיך לקרוא את השירים הייצריים שלך ולחייך, וליהנות. הלוואי. אבל לעת עתה זה נגמר. העולם אחר, הקשר שאתה יוצר הוא אחר, האבל וההיעדר כופים עצמם במלוא נוכחותם. כמה עצוב.
זה חשוב שאתה כותב ומוציא
ותודה שאתה משתף...
שבת שלום...
הוא נשמע כמו אדם מאוד חכם וגם מצחיק.
תראה בעצמך כמבורך שזכית להכיר אותו.
אוי אלונזו!
רוצה לדבר על חארולה.
הבחירה שלך בשיר.
הנה עוד שיר של חארולה:
PANTA O ILIOS THA VGENI - The sun shall always rise
אולי זה נותן אופק של תקוה? אולי. אולי לא.
הנה השיר שאתה בחרת:
Nefeli’s tango
Two little angels
came and stole
the golden rag
Nefeli used to wear on her head,
so as to differ from us all in the vineyard.
Two little angels
who were dreaming of Nefeli and wanted
to feed her pomegranate and honey,
so that she could not remember, so that she would forget what she wanted,
they managed to seduce her.
Hyacinths and lilies
robbed her of her scent and wear it
while flying love gods laugh at her,
throwing their arrows towards her.
But the benevolent Zeus
takes the adolescence water away from her,
turns her into a cloud and disperses her
so that they could not find her.
ים של כאב לב.
תהומות אין סוף.
והשיר - מלטף את הנשמה.
וגם המילים..
חיבוק גדול
שבת רגועה, אלון.
פוסט מרטיט לב.
הכאב לא חולף. הוא רק פושט צורה וחובש אחרת. מתעתע.
כל מה שאני אגיד יהיה חיוור מידי, אבל מרגישים הכל וזה כואב והאין נחמה של זה נוראי וצובט.
והמפגש העתידי שלכם, היפה, עשה לי לבכות.
תודה לכל המגיבים והמנחמים, תחושת ההשתתפות שלכם עוזרת לי מאוד, וטוב לי לדעת שגם אנשים שלא הכירו את אחי לומדים עליו משהו דרכי, ומצטערים שככה. תודה לכולם, אני רואה את כל התגובות וההודעות, גם אם אני לא מוצא את הכח בזמנים האלה לענות באופן אישי, כפי שראוי.
הגוף הפיסי נלקח והאהבה כל כך קיימת ומוחשית וחזקה .ואין לי מושג איך לנחם.
זה כל כך, כל כך יפה וכל כך עצוב וממש ראיתי אותכם שם, על הרפסודה...