נאסר, בשאר, מוסעאב, פיראס, ליית', אמיר, האשם, היימן. שמונה שמות פרטיים של צעירים פלשתיניים אתם חלקתי חלל אחד עמוס דיונים, עצב, כעס, סיפורים כאובים וגם צחוק וכייף במשך חמישה ימים עמוסים בעקבה. מעין מקום מפגש ניטרלי בין נבלוס (שכם) לתל אביב. המרחק האמיתי בין שתי ערים אלו אינו רחוק כמו הדרך אותה עשתה כל קבוצה, הישראלית והפלשתינית (שהדרך אותה עשתה הייתה שונה בתכלית מהדרך הישרה והנוחה של הישראלים), עד עקבה. ובכל זאת, במציאות שלנו, זו שהבנתי השבוע היטב כמה אנו מדחיקים אותה וכמה מעט אנו יודעים עליה, עקבה, בה כבר נעשה שלום והיא מחייכת ומקבלת אורחים, הייתה המארחת. המפגש שהופק ע"י מדרשת אדם שבירושלים וארגון future generation hands association שבשכם, בחסותה של הקונסוליה הקנדית ברמאללה, לא התקיים באנגלית אלא בשפות האישיות של כל קבוצה. מימי לא שמעתי כל כך הרבה ערבית צמוד לאוזן. ויש משהו מקרב בהקשבה לשפה, בשמיעת טענות כואבות או סיפורים אישיים בשפת האם של מי שמדבר, בקריאה של הבעות הפנים, למרות חוסר ההבנה המידית (בין משפט למשפט המתנו לתרגום של שירין המתורגמנית). בבריכה ובהפסקות בהן עברנו לפסים אישיים כמו סיפורי אהבה נכזבים (כמה מרענן וכמה מטלטל היה לדבר על האירועים הכל כך פשוטים-מורכבים-חיוניים של החיים אחרי שיחות כבדות על כיבוש ושלום, שטחים ושבויים וחומה ומחסומים ומעצרים) דברים נראו מעט יותר פשוטים. לשמוע על אהבת חייו של אחד הצעירים שלומד תקשורת באוניברסיטה של שכם. אהבה שהופסקה בגלל שהורי הבחורה נתנו אותה לאחר. איך הוא צפה בחתונה ממרחק, רק כדי לראות את אהובתו בשמלה לבנה. ובדיונים, שתפסו אותי לפעמים לא מוכנה, הרגשתי לרוב חסרת תשובות וחסרת אונים וגם סקפטית בדיוק כמו שהייתי לפני, מלאה במחשבות מייאשות של "מה יהיה אח"כ ואיך נצא מזה?” אבל התשובה שנתתי לעצמי לפני שיצאתי למפגש הדו לאומי הזה של אנשי תקשורת היא שעצם המפגש, עצם ההיכרות והישיבה כל כך קרוב, השימוש בשם הפרטי, הפירוק לגורמים אנושיים ואישיים והמבט הישיר והמקשיב בטוח יעשו משהו. לא ישנו את העולם או את מציאות המזרח התיכון ובוודאי לא בימים הקרובים. אבל עכשיו אני יודעת מה יושב על הלב של שמונה סטודנטים צעירים שגרים לא רחוק ממני. יודעת קצת איך נראית השגרה שלהם, ומה קורע לאימא שלהם את הלב ולא רק לאמהות שגרות לידי ברחוב. אני עדיין גרה ברחוב הנקי והיפה במרכז של המרכז. ויש לי הכל. באמת אין תלונות. ועדיין רואה שידורי חדשות ומשתגעת מהאבסורד שחיילים צעירים יושבים במחסום והשמש מעייפת והמפקד מלחיץ ויש נהלים ויש עומס והרבה נסיבות. ומנגד רואה בצילום משפחה נדחסת, ומישהו נדחף ונופל. ותמיד יש קונטקסט ונסיבות. אבל יש גם מציאות ויומיום. ועכשיו שעברו עליי חמישה ימים יחד עם אותו “צד אחר”, אומנם לא אצלי ולא אצלם אלא במזגן ובבועה של שלום בן 5 שנים, אני יודעת קצת יותר. ומבינה טיפונת יותר. ושמעתי הרבה. והקשבתי. ועדיין רובצת עליי אותה שאלה שהבחורים הפלשתינים הטיחו בי שוב ושוב כשאמרתי שאני יכולה להבין אותם ונשמעתי אפטית: “מה אעשה עם זה?” פיראס שאל אותי באחד הדיונים "איך תעזור לי כל האמפטיה שלך?” והוא כל כך צודק. אין לי מושג איך זה יעזור לו. אבל בשיחה האחרונה אמרתי שמעבר לכך שאספר לכל מי שסביבי מה היה במפגש ומה סיפרו לי ומה שמעתי, אחשוב היטב איך ומה אוכל לעשות. חשוב לספר והמפגש היה חשוב ביותר. וזו התחלה ואני לא מזלזלת בה אלא שמחה שנסעתי ובטוחה שקיבלתי הרבה וגם שמשהו קטנטן השתנה. אבל צריך עוד צעד ועוד עשייה. כמו שאמרו כבר "צעד קטן...” |