אני יושבת וקוראת כאן כל מיני תובנות של אנשים על עצמם, כולל שלי על עצמי.

כל אחד וההתמודדויות שלו בחיים, בשלב שבו הוא נמצא כעת.

 הרוב עוסקים בזוגיות. האחד חווה גירושין, האחר פרידה, עוד אחד תוהה בחיפוש.

ואני שואלת את עצמי, אם עד כה לא היינו אמורים לדעת יותר?

להכיר את עצמנו טוב יותר, כדי שהתשובות תהיינה בהירות יותר?

עושה רושם כי כולנו נמצאים בתהליך של חיפוש.

ואני חושבת שמהות החיפוש היא אחר העצמי.

לא אחר "זוגיות" או "אושר" או "עושר" או כל דבר חיצוני אחר.

האם החיפוש הזה נמשך חיים שלמים? או שנגיע בסוף לנקודת שובע?

ארוין ד.ילום כותב ב"כשניטשה בכה" "שיש הבדל בסיסי בין גברים (ולענייננו לא רק בין גברים) : בין מי שרוצים שלוות נפש ואושר, והם חייבים להאמין, לבין מי שרוצים לדבוק בחקר האמת, והם חייבים לוותר על שלוות – הנפש ולהקדיש את חייהם לחקירה וללימוד".

האם מדובר על קטבים מנוגדים? על טיפוסים מנוגדים (ו"נחרץ" גורלנו?)??.

מקווה שלא.

ואם זה ככה, אז, במה לעזאזל תרמה לנו ילדותנו?

 ויותר מזה, בגרותנו?