כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    i,blogger

    סיפורים, חלקם מציאותיים,
    רעיונות, חלקם סודיים,
    חלומות, חלקם ממש חלומיים.

    פוסטים אחרונים

    עירום

    35 תגובות   יום ראשון, 19/8/07, 18:44

    בבוקר שבת צלצל הטלפון בדירה של שאול, וקטע את דממת העיתונים והקפה. בצד השני היתה ברכה, השכנה של אבא שלו. היא קימצה במילים כמו תמיד, סיפרה שכבר יומיים היא לא ראתה אותו, שכל החלונות סגורים אצלו בדירה, ושיש ריח. שאול מצא אותו באמבטיה, מתבוסס בצרכיו, עיניו פעורות, פיו מבועת, ריח של מוות מילא את החדר. הוא לא דמע, ורק בהה ממושכות בגוף המת, ואז נופף בידו לברכה החטטנית כדי שתסתלק ותשאיר אותם לבד. שאול מעולם לא ראה את אביו עירום, חשוף כמו שבלול שנשלף מקונכייתו. הפלואורסנט הלבן, וכמעט יומיים שחלפו מאז שנדם לפתע ליבו הפכו את עורו לשקוף, כל ורידיו ופנימיותו נראו במלוא פגיעותם. הם נותרו שם שניהם, ביחד, רק טפטוף מים טורדני הפר את השקט, ושאול לא הצליח לזכור מתי הם היו בפעם האחרונה ככה לבד. 

    בבית הוריו של שאול מעולם לא היה עירום. כולם היו לבושים כל הזמן, מסתתרים כל הזמן, שכבות על שכבות של בגדים. אפילו מהמקלחת נהגו בני הבית לצאת לבושים מכף רגל ועד ראש,  ופיסות צמר גפן קטנות מילאו את קופי המנעולים, שאף אחד לא יתפתה להציץ חלילה. כשהיה בן חמש או שש התגנב פעם בשקט בשקט, נעמד ליד הדלת החצי פתוחה של חדר הוריו, והציץ אל אימו העירומה בשעה שהתלבשה. הפנט אותו האור הנופל על הבשר החשוף, עד כי לא שמע את צעדי אביו מתקרבים אליו מאחור. הוא הציץ לך המניאק הקטן הזה, הוא שאג תוך שהוא מושך את שאול באוזנו, ושאול עוד הספיק לראות את אמא ממהרת להסתיר את גופה הגדול בסדין. כמה מכות שהוא חטף באותו יום. כל כך רכושני היה אבא של שאול בקשר לאמא, ובקשר לזוגיות שלהם, ובעצם – בקשר לכל דבר. אבל זה לא כל כך עזר לו, כי עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי ששאול ואחיו עזבו את הבית, הפתיעה אמא של שאול את אביו כשארזה מעט חסכונות ומזוודה והותירה אותו לבדו.

     

    אבל לא רק גוף הוסתר בבית של שאול, גם מילים, ואפילו מחשבות. אבא אף פעם לא רב עם אמא, הם אף פעם לא התווכחו. רק אחר כך גילה שאול שהם דווקא כן רבים ומתווכחים, ואפילו די הרבה, אבל בשקט, בלילה, כשהוא ואחיו ישנים, שחלילה לא ישמעו. אלה לא היו ממש ויכוחים, אלא יותר כמו רצף גערות שלו ושקט שלה. ואחר כך בא הפיוס, והגניחות הגסות שלו. מרבית הזמן הקול היחיד שנשמע בבית היה קול תקתוק המטוטלת באורלוגין הסדוק שניצב בסלון, וכשכבר היו שיחות בבית הן תמיד נעו סביב אוכל, או חגים, או דודים, או התעשייה האווירית, ששם עבד אבא של שאול כל חייו. מי שלא חשב כמו אבא, כדאי היה לו שישתוק. אז אמא שתקה. ושני אחיו שתקו. ורק שאול, הבכור, דיבר. כמה מכות שהוא חטף בכל פעם שדיבר. עד שבסוף בחר גם הוא להחריש.

    שאול רצה נורא להתחשבן דווקא עכשיו עם אביו, לכעוס עליו, להטיח בו את כל ההאשמות ששמר אצלו בלב כבר שנים. לנצל רגעים נדירים של הקשבה ולהאשים אותו בפירוק המשפחה, בסבל שגרמה אנוכיותו. שאול כל כך רצה להאשים אותו בכישלון חייו שלו,  הכישלון שהעתיק ממנו בקפדנות כה רבה. אבל במקום זאת הוא פתח את הברז, כמו הילד הטוב שמעולם לא היה, ושטף את הגוף המצומק במים חמימים, כמו היה זה ניסיון אחרון להפיח בו רוח חיים.

    אחר כך הוא עצם את עיני אביו, וגם את עיניו.

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (35)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/3/11 20:11:
      סיימתי לקרוא והרגשתי צורך לקחת נשימה עמוקה-עמוקה כדי לנסות ולהמס את הכובד והמועקה. תיאור מקסים של עצב.
        5/5/10 00:08:

      כנראה שבגלגול הקודם היית מתאגרף.
        3/5/09 21:33:

      צטט: כפיר דן-ארי 2007-08-21 14:21:44

      מיתולוגית,

       

      אני יושב לתומי וכותב סיפורים, סתם סיפורים, ואת כנראה מעתיקה אותם לוורד, מגדילה ל-2000 אחוז, ומשוטטת עם פנס בין המילים והאותיות, מוציאה את הנשמה שלי ואת הסודות שלי לאור.

       

      מאחורי המילה "כמעט" ישנו באמת סיפור חיים שלם (עדיין אין לי האומץ להודות "סיפור החיים שלי"): לשאוף כמעט עד הקצה, רק כמעט. להתקרב אל הגבולות, אבל לעולם לא לחצות אותם. לתת כמעט את הכל, ולעולם לא לגלות אם אני יכול באמת, או שלא.

       

      וגם מאחורי המילה "בית" ישנו סיפור שלם: מהו הבית? מתי מרגישים בבית? מתי מתאכזבים מהבית? וביתם של הגיבורים שלי - בין אם הוא מלכודת לשני בודדים, ובין אם הוא הולוגרמה של חיי אושר ועושר, ובין אם הוא בסך הכל קופסאת קרטון של מקרר  - ביתם הוא לעולם נקודת המוצא, ממנו תמיד ייצאו הם למסע, אליו לא תמיד ישובו הם בסופו.

       

      תודה שקראת אותי.

       

      כמה שהפוסט הזה נוגע ומרתק, התגובה הזאת ריתקה אותי אליו יותר מהכל.

      ובכלל, שווה הקפצה, אתה לא חושב ?

      :)

        1/4/09 03:24:

      אתה כותב לגמרי וואו...

      ממשיכה לשוטט במילים...

        1/2/08 17:07:

       

      צטט: אורליטה 2008-01-31 22:06:16

      כפיר

      כמו בכל סיפור שאתה כותב,אני מוקסמת מהכתיבה  גם הפעם דמעתי, והסתכלתי בסיפור מזוית קצת אישית

       

      אבי נפטר לפני 10 שנים ממחלה קשה, ומכוערת.

       

      ובכל פעם אני חושבת מה עוד הייתי רוצה להגיד לשתף לכעוס או לטעון,  וגם להגיד מספיק אני אוהבת מכבדת אותך.

      יש בחיים רגעים שרק אחרי שהם עוברים אנו מסתכלים להם בעיניים וחושבים אולי היינו יכולים לעשות אותם יותר טובים, ובהעלמותו של אבי מחיי אני חווה רגעים אלו די הרבה, שכעת אני מנסה לתקן עם אימי. ומקווה שאחרי חיים ארוכים וטובים אולי לא אחוש את תחושת ההחמצה.

      למרות שאני מאמינה שזו תחושה בלתי נמנעת בסיטואציה שכזאת

       

       

      אורליטה,

      ככל שמתבגרים נוספים לנו רגעים כאלה, רגעים שמעליהם מהדהד סימן שאלה,

      האם מיצינו אותם עד תום?

      כלל שמתבגרים - אני מרגיש זאת לגבי עצמי - משתפרת היכולת שלי לעצור לרגע,

      להשתיק את האגו, את ה-"כבוד" העצמי,

      ולדעת להקשיב לעיקר.

      יש רגעים שפשוט לא חוזרים, ואני מסכים איתך שכדאי לנצלם עד תום.

      וזה תופס לגבי יחסינו אל הורים ואחרים, אבל זה גם תופס לגבי יחסינו עם עצמנו.

       

      תודה לך.

        31/1/08 22:06:

      כפיר

      כמו בכל סיפור שאתה כותב,אני מוקסמת מהכתיבה  גם הפעם דמעתי, והסתכלתי בסיפור מזוית קצת אישית

       

      אבי נפטר לפני 10 שנים ממחלה קשה, ומכוערת.

       

      ובכל פעם אני חושבת מה עוד הייתי רוצה להגיד לשתף לכעוס או לטעון,  וגם להגיד מספיק אני אוהבת מכבדת אותך.

      יש בחיים רגעים שרק אחרי שהם עוברים אנו מסתכלים להם בעיניים וחושבים אולי היינו יכולים לעשות אותם יותר טובים, ובהעלמותו של אבי מחיי אני חווה רגעים אלו די הרבה, שכעת אני מנסה לתקן עם אימי. ומקווה שאחרי חיים ארוכים וטובים אולי לא אחוש את תחושת ההחמצה.

      למרות שאני מאמינה שזו תחושה בלתי נמנעת בסיטואציה שכזאת

       

        31/1/08 14:50:

       

      צטט: התחלה חדשה 2008-01-25 10:43:50

      אאוצ'

      התכווצתי

       

      אז קדימה, להתמתח חזרה :)

      תודה.

        31/1/08 14:32:

      וואי,וואי....

      כמה אסוציאציות טסות עכשיו בראש,  כמה סיטואיות עוברות סריקה מחודשת.

      אומרים שהכתיבה היא התמודדות עם נבכי הנשמה. ובכן....

      תמשיך, תמשיך.

        25/1/08 10:43:

      אאוצ'

      התכווצתי

        25/8/07 20:14:

       

      צטט: איתזז 2007-08-25 19:52:00

      כפיר  דן - ארי

       

      ישר  מהפוסט הקודם

      נסחפתי  גם  לכאן.

      אין  סוף   לצניעות.

      אתה  בטוח  מאלה 

      שלא  גוררים  כסא.

      שקמים  בשקט  מהשולחן.

      כולנו  מאותו  הכפר  ההוא.

       

       

       

       

      איתן,

      תודה שקראת,

      על שקראת אותי, 

      תודה על המילים.

        25/8/07 19:52:

      כפיר  דן - ארי

       

      ישר  מהפוסט הקודם

      נסחפתי  גם  לכאן.

      אין  סוף   לצניעות.

      אתה  בטוח  מאלה 

      שלא  גוררים  כסא.

      שקמים  בשקט  מהשולחן.

      כולנו  מאותו  הכפר  ההוא.

       

       

       

        22/8/07 17:50:

       

      צטט: mania-nim 2007-08-22 17:11:00

      כפרה... מאז פנית אלי לראשונה.. נדמה לי שהיה זה כשהייתי שבוע וחצי באתר, ואתה פנית אלי ביראת כבוד שמפנים לאנשים ותיקים....חחחח... לא העלת על דעתך שגם אני חדשה... מכל מקום, מאז אני מרגישה שאתה כמו בן טיפוחים שלי (מותר לי להרגיש כך, נכון?) ואני גאה בכך, כאילו היית שלי!

      הכתיבה שלך מעלפת ומאלפת.

      אני מקוה בשביל שאול - שסוף סוף ימצא את המלוכה.

      לבינתיים שלחתי לו כוכב

       

      טוב, נו, היתה לך מין תמונה מעוררת יראה, ויחד עם איזה 700 כוכבים הייתי בטוח שאת מאלה שיצקו את אבן הפינה.

      ובלי קשר - יש הרבה כבוד!

       

      תודה שקראת, ותודה שכתבת,

      שאול צריך לקחת החלטה מאוד חשובה בחיים.

       

      תודה.

        22/8/07 17:11:

      כפרה... מאז פנית אלי לראשונה.. נדמה לי שהיה זה כשהייתי שבוע וחצי באתר, ואתה פנית אלי ביראת כבוד שמפנים לאנשים ותיקים....חחחח... לא העלת על דעתך שגם אני חדשה... מכל מקום, מאז אני מרגישה שאתה כמו בן טיפוחים שלי (מותר לי להרגיש כך, נכון?) ואני גאה בכך, כאילו היית שלי!

      הכתיבה שלך מעלפת ומאלפת.

      אני מקוה בשביל שאול - שסוף סוף ימצא את המלוכה.

      לבינתיים שלחתי לו כוכב

        21/8/07 23:10:

      גלי, כיף לראות אותך כאן,

      שמח שנהנית,

      תישארי!

        21/8/07 22:59:

       

      ואוו.

      כפיר, אתה אמן. לגמרי.

      זה חייב להיות התחלה של רומן ארוך לדעתי

      הצלחת להכניס אותי לגמרי למקום, לאווירה,

      לסיטואציה. נהדר. נהנתי כל-כך.

        21/8/07 14:39:

       

      צטט: יריב גוטליב 2007-08-21 08:25:54

      כתוב נהדר. ושווה כוכב.

      ואין לי מושג מה כתבה זאת שמעלי אבל אומרים שהיא ממש טובה :-)

      (בצחוק, מיתולוגית, בצחוק)

      אתה כותב מצוין. אל תפסיק 

       

      תודה שקראת,

      תודה על הכוכב,

      היא אכן טובה.

        21/8/07 14:21:

      מיתולוגית,

       

      אני יושב לתומי וכותב סיפורים, סתם סיפורים, ואת כנראה מעתיקה אותם לוורד, מגדילה ל-2000 אחוז, ומשוטטת עם פנס בין המילים והאותיות, מוציאה את הנשמה שלי ואת הסודות שלי לאור.

       

      מאחורי המילה "כמעט" ישנו באמת סיפור חיים שלם (עדיין אין לי האומץ להודות "סיפור החיים שלי"): לשאוף כמעט עד הקצה, רק כמעט. להתקרב אל הגבולות, אבל לעולם לא לחצות אותם. לתת כמעט את הכל, ולעולם לא לגלות אם אני יכול באמת, או שלא.

       

      וגם מאחורי המילה "בית" ישנו סיפור שלם: מהו הבית? מתי מרגישים בבית? מתי מתאכזבים מהבית? וביתם של הגיבורים שלי - בין אם הוא מלכודת לשני בודדים, ובין אם הוא הולוגרמה של חיי אושר ועושר, ובין אם הוא בסך הכל קופסאת קרטון של מקרר  - ביתם הוא לעולם נקודת המוצא, ממנו תמיד ייצאו הם למסע, אליו לא תמיד ישובו הם בסופו.

       

      תודה שקראת אותי.

       

        21/8/07 08:25:

      כתוב נהדר. ושווה כוכב.

      ואין לי מושג מה כתבה זאת שמעלי אבל אומרים שהיא ממש טובה :-)

      (בצחוק, מיתולוגית, בצחוק)

      אתה כותב מצוין. אל תפסיק 

        20/8/07 20:46:

      "ויאמר אלוהים : וכי איך יודע כי עירום אתה ?"

      כפיר,

      אוי איך שאתה לא תאהב את תגובתי...

      ...

      אתה כותב כל כך טוב, כל כך מדוייק, מהודק, כל כך בועט, מצפין את הדרמה האמיתית מתחת לעור. ולכן יצירותיך - עד להדהים, עד להפעים, ועד אי.  אי-ההיוֹת. ועד שאי אפשר לנשום מרוב שכואב. מרוב שפעור, מרוב שקרוע, מרוב שמדמם, מרוב הדממה של ה-אחרי. כל כך טוב שאתה כותב.

      ...

      יום שישי, אלברט, ביקור, עירום -

      ארבעה סיפורים נפרדים לחלוטין, ובאחת טוויים במארג מצמית של  אִי-הֶיוֹת.

      בארבע היצירות המופלאות הללו, אתה מעמיק וצולל הכי שאפשר אל תוככי העירום - להיות בלי עור. חשופית שאתה. בָּעוּר.  עַי - רוֹם.  עַי = חורבה. האדם - רוֹם הבריאה, הופך בעירומו לעיי חורבות דרך סיפוריך.

      כי מתחת למסוּכָּך - אתה מזקק כמו גביש בדולח עד השתקפויות הנימים, הוורידים, העורקים את לב האדם, מהפֵּך בו עד תוהו - ובכל זאת כל כך בורא אותו מחדש, כך - חשׂוּף, ללא הגנות רגעי היומיום המשטים, הכל כך משוטטים בכל סיפוריך.

      כל סיפור ומסעו.

      כל סיפור ומשאו.

      ונדמה כי המסע ומשאו כל כך כבדו. הכריעו את העור, קילפו אותו עד כי לא נותר.

      את ה-להיות, אתה מפשיט דרך מילותיך.

      ובכל הסיפורים יוצאים מן ה'בית' - למסע איוֹם ומיוסר,

      דרך חלומות,

      דרך שיטוט,

      דרך התהייה, התעיה, הטעויות, השטויות,

      הֶבֶל ההבלים, יריד ירוּד, ירידה תלולה אל האַיִּן.

      שירטוט עדין - על שיטוט חסר חמלה. אין מחילה בסיפוריך, אין חסד, אין זמן חָנוּן.

      ומתוך סיפוריך עולה צווחה צורחת כל כך בשקט, כל כך נחבאת שם - 'דייייייייייי', הֶרֶף. אבל אתה, אינך שועֶה לה, גם אותה אתה מפשיט עד אי-היות.

      העיצבון הזה,

      הוא הלהיות שאתה. הלהיות שאתה כותב. הלהיות הכתוּב.

      מסע ומשאו - מה'בית' שאינו בית כלל, בית שמתמוטט בהרף רגע, מהבית החוצה, ודווקא ה-בחוץ הזה, מביט פנימה עד ה-ממש של הממשיות - שגם זו אינה מתממששת.

      סיפורים של כמעט.

      כמעט זו מילה עצובה.

      כי-מעט.

      כְּ - מְ - עֵט.

      כשה-עֵט כותב את הכמעט, הוא נוטף דֶמִי.

      סיפורים על כמעט - כמעט נגיעה, כמעט שאומרים, כמעט שפועמים, כמעט שהולכים, כמעט שחוזרים, כמעט של שלמוּת, כמעט...כל כך מעט בכמעט, ו-עֵטךָ - ממוסס גם את הכמעט הזה, עד אי.

      ולעיתים,

      אני מרגישה כי ה-אי הזה שלך,

      ה-אי ב-יָם העיצבון, ביוֹם הכאב שאינו מניח, אינו מרפֶּה,

      האי הזה שלך,

      מצמית.

      אי בלי עור...

      משולח מכל תפילה.

      אבל,

      אבל כפיר,

      האי שלך, ש-בך,

      כל כך יפה...כל כך נדיר,

      אנא, דַע, שכך.

      שרק כך.

      ת ו ד ה...

        20/8/07 19:05:

       

      צטט: אדוה/ג 2007-08-20 18:30:21

      הי כפיר,

       

      בכמה משפטים הצלחת להעביר סיטואציה, שבקלות, אם אני עוצמת עיניים,

      יכולה לראות אותה כמו בסרט וגם לחוש אותה!

       

      החיבור לתחושות מצד אחד, הביקורת, שאף פעם לא מצאה ערוץ להידברות,

      עד שנהייה מאוחר מדי. אולי זה מסר לכולנו, להגיד מה שמפריע לנו, לנסות

      ליצור תקשורת, לא לחשוב שהצד השני מבין דברים, לא הכל מובן מאליו.

       

      חושבת על זה גם מזווית של בת להורים, כבר לא כל כך צעירים,

      והתיאור הזה פשוט מפחיד...

       

      גם לי יש הורים לא צעירים, לפחות לא ברוחם,

      וכבר היום אני מכה על חטא, על שהרבה יותר מ-"כבד את אביך ואת אימך" המינימליסטי אני כמעט ולא עושה,

      קשה לעשות את הצעד הזה,

      ובהחלט כדאי להיותמודע לרגע שזה הופך להיות מאוחר מדי.

       

      תודה שהתחברת, תודה שכתבת.

       

        20/8/07 18:30:

      הי כפיר,

       

      בכמה משפטים הצלחת להעביר סיטואציה, שבקלות, אם אני עוצמת עיניים,

      יכולה לראות אותה כמו בסרט וגם לחוש אותה!

       

      החיבור לתחושות מצד אחד, הביקורת, שאף פעם לא מצאה ערוץ להידברות,

      עד שנהייה מאוחר מדי. אולי זה מסר לכולנו, להגיד מה שמפריע לנו, לנסות

      ליצור תקשורת, לא לחשוב שהצד השני מבין דברים, לא הכל מובן מאליו.

       

      חושבת על זה גם מזווית של בת להורים, כבר לא כל כך צעירים,

      והתיאור הזה פשוט מפחיד...

        20/8/07 17:20:

       

      צטט: gbr001 2007-08-20 16:52:36

      כתוב בכישרון ובעין מאוד רגישה

      ומתאר סיטואציה שאתה כמעט יכול לראות בעיניך, כולל התאורה.

      והשקט.

      כוכב.

       

      גיל 

       

       גיל, המילים שלך עושות כל כך טוב,

      את הריח אני לא בטוח שהיית רוצה לדמיין.

       

      תודה שקראת, תודה על הכוכב.

       

        20/8/07 16:52:

      כתוב בכישרון ובעין מאוד רגישה

      ומתאר סיטואציה שאתה כמעט יכול לראות בעיניך, כולל התאורה.

      והשקט.

      כוכב.

       

      גיל 

       

        20/8/07 16:08:

       

      צטט: האיש האפור 2007-08-20 15:32:52

       

      עדיף לנסות לתקן דברים שעוד אפשר..

       

      לפני שיהיה מאוחר מידי.

       

      והדממה הגדולה תשאר לנצח.

       

      צודק, אבל הרבה פעצים אנחנו נכנעים לנוחות שבהימנעות מפעולות תיקון.

      תודה שקראת.

        20/8/07 15:32:

       

      עדיף לנסות לתקן דברים שעוד אפשר..

       

      לפני שיהיה מאוחר מידי.

       

      והדממה הגדולה תשאר לנצח.

       

        19/8/07 22:10:

       

      צטט: יוקה 2007-08-19 22:09:06

      המממ...

      אז כיכבתי :)

       

      מחייך

        19/8/07 22:09:

       

      צטט: יוקה 2007-08-19 22:08:24

      נהנית מהשימוש שלך במילים.

       

      תודה יוקה, תודה שקראת.

        19/8/07 22:09:

      המממ...

      אז כיכבתי :)

        19/8/07 22:08:

      נהנית מהשימוש שלך במילים.

        19/8/07 21:50:

       

      צטט: עדנה ויסלר 2007-08-19 21:43:50

      פשוט כוכב.. כמו שאומרים אצלנו כאן - בקפה של דה מרקר..

      ושימותו הקנאים:)

      עדנה,

      החיוך בתמונה שלך ממיס כל צער!

      תודה שקראת, ותודה על הכוכב.

        19/8/07 21:43:

      פשוט כוכב.. כמו שאומרים אצלנו כאן - בקפה של דה מרקר..

      ושימותו הקנאים:)

        19/8/07 20:43:

       

      צטט: process 2007-08-19 20:14:22

      כפיר - תיאור מצמרר של רגע קודר, שמאחוריו חיים שלמים של החמצה.

       

      הלוואי ומהכאב הזה יצמח איזה תיקון.

       

      אבנר

      אבנר, התיאור שלך מדויק - חיים שלמים של החמצה,

      נשאר רק לחכות ולראות לאן הוא (שאול) ייקח את חייו מכאן.

       

      תודה שקראת, תודה שכתבת.

        19/8/07 20:40:

       

      צטט: עולמית 2007-08-19 20:12:44

      מקסים

      רק שאלוהים יעזור לך מאיפה ההשראה לנושאים שאתה בוחר.

       

       

      תודה,

      אני גם לא יודע מאיזה אזורים במוח מגיעים הרעיונות האלה,

      וצבחינה מסוימת גם מעדיף לא לדעת...

        19/8/07 20:14:

      כפיר - תיאור מצמרר של רגע קודר, שמאחוריו חיים שלמים של החמצה.

       

      הלוואי ומהכאב הזה יצמח איזה תיקון.

       

      אבנר

        19/8/07 20:12:

      מקסים

      רק שאלוהים יעזור לך מאיפה ההשראה לנושאים שאתה בוחר.

       

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      כפיר דן-ארי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין