כותרות TheMarker >
    ';

    הוראה וחיים: אהבה אמונה אמת

    שיחות עם תלמידים, התמודדות עם נטייה לגזענות או לסטריאוטיפיות, חינוך לחשיבה עצמית, הנחלת האמונה בטוב, עקרונות יישומיים מעשיים של דרך חינוכית המבוססת על אהבה (אהבת אדם, אהבת טבע, אהבת הטוב) אמונה (אמונה בטוב, אמונה בשינוי) אמת (גם החזון האוטופי ביותר צריך להיות מעוגן במציאות, בעובדות, בניסיון חיים).

    0

    5. למה הילד הזה נותן שילעגו לו?

    19 תגובות   יום ראשון, 19/8/07, 18:53

     

    שלום לכל הקוראים, בפוסט הקודם הבטחתי לכתוב פוסטים שעוסקים בכבוד האדם ובאיבוד הכבוד, איך תלמיד/ילד/אדם מתחבר דווקא עם אלה שלועגים לו, מה, הוא לא מבין...

    גדולים וחכמים ממני כבר דרשו בעניין הזה, ואני רוצה להציג סיפור של שלום עליכם שנקרא "מעשה באגוזים".

    ילד בשם גצל, או בכינוי הגנאי גוי-עצל, לא יוצלח ומסורבל "ובקודקודו אין מוח, כי אם אניצי פשתן" (התרגום של  י. ד. ברקוביץ). כולם לועגים לו, והאווירה מתחילת הסיפור היא שזה בסדר גמור ללעוג לו ולהשפילו, עושים זאת גם הילדים ב-"חדר" וגם הרבי וגם אישתו של הרבי. ומדוע זה "בסדר"? בעיקר מפני שגצל עצמו כאילו אינו שם לב לכך כלל, זה לא אכפת לו, הוא לא מבין כלל שלועגים לו, וגם אם כן - הוא מטומטם מכדי שהדבר יפריע לו.

     "כך היה מעיד עליו רבו רב יעקוב והיה מגנה אותו על גודל קומתו ועל מראהו המגושם בכל מיני שמות גנאי".

     גצל גוי-עצל "אינו חש ואינו מרגיש, כאילו אין הדבר נוגע בו כלל."

    "קשה להחרידו ממנוחתו, קשה להעלות את חמתו", כך חושבים כולם.

    מגיע חג הפסח, וכולם משחקים באגוזים, ולגצל גוי-עצל יש אגוזים רבים, והוא מנסה להתקרב אל הילדים האחרים, מבקש להצטרף למשחק, מרשרש באגוזיו, אך הילדים לא מעלים בדעתם לשתפו, הם מיד פותחים במטר של דברי לעג, בדיחות שגורמות לגצל להרגיש קטן, למרות שהוא גדול מהם בגופו. וגצל, שמתקשה להבין את הבדיחות שמבוססות על ביטויים שלומדים בחדר, מדגיש את כוחו הפיזי, אך מכיון שהם עשרה והוא אחד, הוא נמלט לבסוף, הולך לבדו בשדה.

    ואז מתחיל חלק מפתיע ומצמרר בסיפור. גצל משוחח עם עצמו, כאילו יש שני ילדים: גצל החכם והנורמלי, שהוא כמו כל הילדים האחרים בחדר, והשני - גוי-עצל, גדול ומגושם ומטומטם.

    גצל גוי-עצל כאילו משחק עם עצמו באגוזים, וכאילו גצל מרמה את גוי-עצל, ומתגרה בו: גצל החכם לועג לגוי-עצל, איך הוא נותן שגצל ירמה אותו במשחק האגוזים... כל הזמן הקורא צריך לזכור שמדובר בעצם באותו אדם, והקורא המשתאה מגלה לאט לאטר שגצל אכן מבין היטב כל הזמן שלועגים לו,  והוא לועג לעצמו, (ל-"גוי-עצל") ואף צוחק איך זה ש-"גוי-עצל" אינו מבין שלועגים לו...

    איך יכול הילד הזה בכל זאת להגן על עצמו? הרי בשום אופן לא יכול לצאת כשידו על העליונה, זה לא "חוקי", זה לא כך בחיים, לא כך עובד העולם מבחינתו... בסוף הסיפור הילד הזה הולך מכות עם עצמו, גצל נגד גוי-עצל, נכנס לאקסטזה (קטע באמת רב עוצמה), ובסופו של דברתופס "גוי-עצל" את כל האגוזים ש-"זכה" בהם "גצל" ומשליך אותם הרחק, "ונוהם לעצמו בשמחת נקם: - כך נאה, כך יאה, גם לי, גם לך לא יהיה!"

    אז מדוע הילד בסיפור, וילדים ובני אדם אחרים, מתייחסים לעצמם בחוסר כבוד, נותנים שירמסו אותם, רומסים את עצמם... אולי מפני שהם משוכנעים שאלה הם חוקי המשחק, שכך עובד העולם, שזה ה-"מצב", ה-"תפקיד" שלהם, הם מבינים יפה את מצבם, הם היו רוצים להיות במקום אחר, אולי הם לא רואים את המתעללים בהם כעושים משהו רע, אלא כנוהגים בדרך העולם...

    מה יכול ילד כזה לעשות? הוא לא יכול לנצח, הוא יכול רק להביא למצב של: גם לי, גם לך לא... מין דמוי-תיקו כזה, כשהכול נהרס. להרוס ולשבור ולפוצץ את הכול...

    אך האם זהו סוף פסוק? האם אין תקווה לשינוי? יש, בודאי שכן, אם כי הילד והאוהבים אותו והמורה צריכים לעשות דרך ארוכה וקשה לשם כך.

    על כך בפוסטים הבאים, תודה לכל מי שקרא.


    (c) כל הזכויות שמורות לליאור דגן
    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/12/11 23:34:

      צטט: uri parnes 2007-08-25 01:49:46

      ככה, באמצע המתח אתה עוצר...? :-)

      פתיחה מרתקת לנושא קשה ומורכב ביותר.

       

      לי זה מזכיר סרטן - כשחלקים מהגוף פועלים נגד הגוף עצמו.

      אני מעריך שכמו בסרטן הריפוי תלוי בגילוי המוקדם. ילד לא סתם לא מעריך את עצמו. משהו גרם לזה. יותר קל להתמודד עם הסימנים הראשונים מאשר לשרש דפוס התנהגות (ויותר מזה: דפוס חשיבה) המתקבע עם השנים.

       

      בהחלט סיקרנת אותי, ואני כבר מחכה לפוסט הבא...

      אורי.

       

      אורי תודה על התגובה!

        3/12/11 17:11:

      צטט: mg122 2007-08-20 20:15:29

      צריך לקרוא את הפוסט פעמיים בשביל להבין איך המשפט הראשון מתקשר לסיפור.

      פוסט מעולה, כתיבה נפלאה.

       

      תודה רבה!!!

        25/8/11 10:47:

      צטט: עפה ברוח 2007-08-19 23:03:19

      מאיר אין ספק שאתה צודק זה בדיוק כמו שחלק מהנשים המוכות חושבות שזה בסדר שמכים אותן, כי מגיע להן וכי ככה מתנהגים כי גם בבית של ההורים שלהם ככה אבא שלה התנהג.

      אין ספק שצריך טיפול  מקצועי כדי לטפל וראשית צריך להגיע להכרה הזאת שמשהו לא בסדר.

      יש לא מעט אנשים שזה החינוך והיחס שספגו בבית הוריהם ולכן לא יודעים לנהוג אחרת ורמיסה או חוסר כבוד כלפיהם מתפרש בעניהם כהתנהגות נורמלית כי זה מה שהכירו מילדות.

       

      אכן...

        3/10/10 11:27:

      צטט: מאיר אליאל 2007-08-19 22:03:42

       

       

      אני חושב שהתופעה קיימת, אם כי הצורה בה כתבת את הדברים היא מאוד "מודעת". לעניות דעתי ברוב הפעמים בעיה זו איננה במצב של מודעות, והרבה פעמים אף גובלת בהדחקה.

       

      אני מבין לגמרי על מה אתה מדבר, ואני חושב שהרבה מאוד אנשים מסיבות שונות אינם מעריכים את עצמם כפי שהם ראויים להיות. לעתים זה גורם למרמור ותסכול, לעתים לאדם קשה לצאת מהמצב הזה ללא טיפול ראוי. אבל כדי להגיע לטיפול צריך להיות מודעים לבעיה, וזו הרבה פעמים הבעיה- אי המודעות. אנשים הנמצאים במצב כזה חושבים שזהו המצב ה"נורמאלי", ולכן הדרך לתיקון עדיין ארוכה.

       

      מקווה שהובנתי.

       

       

      בהחלט הובנת,

      יתרה מזו - 

      הרבה אנשים שנמצאים במצב זה רואים אותו כמצב הטבעי שלהם,

      כמשהו שמאפיין אותם, שנותן להם ייחוד בעולם.

        26/5/10 10:23:

      צטט: אבי כהן2 2009-12-24 11:32:38

      מרתק, בעיקר התגובות

      היו פוסטים באתר, בנושא. הזלתי דמעה.

      חברת הילדים אכן אכזרית. השאלה היא האם לילד יש אלטרנטיבה - מקום אחר בו מקבלים אותו, והאם הוא זקוק לכזה מקום?

      בגלל שבית הספר היא מסגרת שנמשכת שנים רבות, יש להעביר את הילד מסגרת. זאת במקביל לטיפול, במידת האפשר. אם אי אפשר (סגירות) ההורים צריכים ללכת לטיפול.הם צריכים ללמוד להעניק לילד סביבה שתקבל, תאהב אותו (ולא תשלוט בו).

       

       

      תודה אבי כהן,

      אני רוצה להפנות את תשומת הלב למשהו שחוזר בהרבה מהתגובות, אם אינני טועה - גם בתגובות שלי, והוא לא מדויק. כוונתי למשפט "חברת הילדים אכזרית".

      זה לא מדויק, מכיוון שאפשר שישתמע ממנו, שחברת הילדים אכזרית בניגוד לחברת המבוגרים.

      בסיפור הזה, כמו גם בסיפורים אחרים של שלום עליכם, המבוגרים מתעללים בחלש בדרכם שלהם, והילדים מתעללים בחלש בעידודם הסמוי או הגלוי של המבוגרים.

      ניתן למצוא זאת גם במציאות. אתם מוזמנים לקרוא את הרשומה הבאה בסדרה זו, שבה מוצגים ביזוי והתעללות רגשית של מבוגרים כלפי מבוגרים.

       

        24/12/09 11:32:

      מרתק, בעיקר התגובות

      היו פוסטים באתר, בנושא. הזלתי דמעה.

      חברת הילדים אכן אכזרית. השאלה היא האם לילד יש אלטרנטיבה - מקום אחר בו מקבלים אותו, והאם הוא זקוק לכזה מקום?

      בגלל שבית הספר היא מסגרת שנמשכת שנים רבות, יש להעביר את הילד מסגרת. זאת במקביל לטיפול, במידת האפשר. אם אי אפשר (סגירות) ההורים צריכים ללכת לטיפול.הם צריכים ללמוד להעניק לילד סביבה שתקבל, תאהב אותו (ולא תשלוט בו).

        25/11/09 23:12:

      צטט: חלקת אהבה קטנה 2007-11-26 14:40:36

      איך מחנכים ואיך מראים דרך, שאלת המיליון דולר, איך משיבים כבוד אבוד ואיך מתקנים נזק של שנים שגרמו הורים, אחים או סביבה..........

       

      חמש עשרה שנות הוראה ועדין אין לי את התשובה לשאלה......

       

      אבל אני יודעת דבר אחד שכדי לעזור האדם חייב להגיד רוצה אני וכדיי להצליח בעזרה חייבים למצוא את המפתח האישי של אותו אדם, זה המפתח שמניע אותו לפעול בהתאם לרצון שלו...

       

      בהחלט עבודה של מורה אוהב לתלמיד יכולה לחולל שינויי ולו רק בזכות האהבה שלו לתלמיד, האמונה בו והרצון שהילד יצליח, כי בסופו של דבר למחשבות שלנו כוח אדיר בביצוע שינויים גם אם המחשבות הן למען האחר.........

       

      לא יודעת אם עניתי או הוספתי לדיון אילו שאלות שיום יום אני בודקת אותם ...

      יש תשובה לשאלה הזאת,

      ומקריאת המשך תגובתך אני רואה שאת כבר יודעת אותה. 

      אני רוצה להמשיך את הכיוון שאת מתווה כאן -

      אני חושב שהאהבה לתלמיד, האמונה בו והרצון שהוא יצליח - כל אלה הכרחיים, אך בעיניי הם אינם הריפוי עצמו, אלא "רק" תנאי הכרחי לריפוי.

      חשוב שנדאג שהתלמיד יידע על אמונתנו בו,

      וחשוב שנדאג שסביבתו תדע על כך.

      גם זה, עדיין אינו הריפוי עצמו, אלא "רק" הכשרת הקרקע.

      גם שלב התחלתי זה אינו פשוט.

       

      אם אנו אוהבים באמת את הילד/נער/מבוגר, ומאמינים בו באמת, אנו נשקיע מחשבה ומאמצים רבים במציאת דרכים להוכיח לו שהוא ראוי לכבוד ולהערכה.

       

      גם זה - שלב אחד בדרך. וגם הוא בדרך כלל אינו בא בקלות.

       

       

       

       

       

        14/3/08 14:31:

       

      צטט: בפלה 2008-03-13 09:42:39

      מרגש ומקסים וכל כך כואב. עשית לי חשק לקרוא את הסיפור, מאיפה הוא לקוח?

      מבחוץ הדברים נראים כל כך קלים, אבל לילדים כמו הילד ההוא באמת אין בררה אחרת. יש משהו כל כך חשוף ופגיע בריחוק מהחום המנחם של העדר.  

      תודה על התגובה היפה, 

      כן, החום המנחם של העדר - זה מה שהילדים בסיפור, והרבי, ואישתו, כולם עורגים אליו,

      וגצל, אפשר לדרוך עליו, הוא כמו שביל שאפשר לפסוע בו בנחת ולהגיע למקום הזה...

       

      ובאמת לילדים האלה אין ברירה אחרת,

      והתפקיד של המורה, או ההורה, או החבר הטוב, או מישהו שהילד הזה יקר לו - ליצור עבורו את הברירה הזאת.

      לא קל כלל לעשות זאת, אבל זה אפשרי. אני מקווה שאצליח לכתוב על כך באופן מעשי בפוסט הבא שלי.

       

      והסיפור: מתוך "אדם ובהמה", שזה הכרך השמיני בכתבי שלום עליכם בתרגום של ברקוביץ', ואני מתאר לעצמי שאפשר למצוא אותו גם במהדורות אחרות של שלום עליכם בתרגומים אחרים. 

        13/3/08 09:42:

      מרגש ומקסים וכל כך כואב. עשית לי חשק לקרוא את הסיפור, מאיפה הוא לקוח?

      מבחוץ הדברים נראים כל כך קלים, אבל לילדים כמו הילד ההוא באמת אין בררה אחרת. יש משהו כל כך חשוף ופגיע בריחוק מהחום המנחם של העדר.  

        26/11/07 14:40:

      איך מחנכים ואיך מראים דרך, שאלת המיליון דולר, איך משיבים כבוד אבוד ואיך מתקנים נזק של שנים שגרמו הורים, אחים או סביבה..........

       

      חמש עשרה שנות הוראה ועדין אין לי את התשובה לשאלה......

       

      אבל אני יודעת דבר אחד שכדי לעזור האדם חייב להגיד רוצה אני וכדיי להצליח בעזרה חייבים למצוא את המפתח האישי של אותו אדם, זה המפתח שמניע אותו לפעול בהתאם לרצון שלו...

       

      בהחלט עבודה של מורה אוהב לתלמיד יכולה לחולל שינויי ולו רק בזכות האהבה שלו לתלמיד, האמונה בו והרצון שהילד יצליח, כי בסופו של דבר למחשבות שלנו כוח אדיר בביצוע שינויים גם אם המחשבות הן למען האחר.........

       

      לא יודעת אם עניתי או הוספתי לדיון אילו שאלות שיום יום אני בודקת אותם ...

        8/9/07 21:19:

      לאלנור:

      נכון, חברת הילדים יכולה להיות אכזרית מאוד. ובעצם - גם חברת המבוגרים אינה שונה בהרבה. בפוסט הבא אתן דוגמא, הפעם לא מהספרות אלא מהחיים ממש ומימינו אלה, לרמיסת כבוד האדם ומחיקת האדם על ידי מבוגרים. מה שאת אומרת בהחלט נכון, אם מי ש-"מפקח" על הילדים בעצמו כבול בדעות קדומות ובמוסכמות, אזי הילד הנפגע עלול ללכת לאיבוד בתוך הדימוי שנוצר לו ושהוא, כמו גצל, ממשיך לכבול בו את עצמו. בסיפור הזה, הרבי ואישתו ואנשי העיירה כולם כבולים במוסכמות, גצל באמת אבוד, והמוצא היחידי שלו הוא לפצל עצמו לשניים, שני קצוות מנוגדים לחלוטין, ששניהם בעצם, לא הוא, לא באמת קיימים...

       

      לדניאל דין:

      אכן , יש בנו, בני האדם, הצורך המוזר הזה להכניס הכול לתוך מסגרות, באמת פעמים רבות התכונות שאנו מייחסים לאנשים, ומתייחסים אליהן ברצינות תהומית, הן ריקות מכל תוכן. גם החכמים הגדולים ביותר שבינינו חטאו פה ושם באמירת דבר הבל, או בעשיית משהו מטופש.

      שלום עליכם לא מספק את המידע הזה, אך סביר להניח שהתלמידים החלשים ב-"חדר" מרגישים חכמים בזכות עצם קיומו של גצל. הצורך שלנו להרגיש חכמים, יפים, מוצלחים - מזין את הצורך שלנו לחפש אנשים אחרים שנוכל לקבעם כטיפשים, מכוערים, כושלים... גצל, ככל הנראה, מבין היטב את "תפקידו" - לספק מראה הפוכה לחכמים והמוצלחים. וכשהוא רוצה להרגיש בעצמו חכם, מוצלח ומנצח - הוא מספק לעצמו בעצמו את המראה ההפוכה של עצמו, באין מישהו אחר שיעשה זאת...

      וכאן עצם הבעיה: הוא משוכנע שאלה חוקי המשחק. וכמו שכתבה אלנור, צריך תמיכה מאוד משמעותית וחזקה של דמות של מבוגר, או כמה מבוגרים, על מנת להתמודד עם זה.

       

       

        25/8/07 11:25:
      היי ליאור היקר. תרשה לי להיזרק לעוד כמה כיוונים שהפוסט הזה לוקח אותי אליהם. אני חושבת שקודם כל הפוסט הזה נוגע לאדם ולחברה שסביבו, וההתנגשות בין שניהם. מבחינתי, יכל היה המצב להיות גם הפוך, עודף "גיבוי" והערצה חברתית, הגוררת התנהגות תואמת מאותו ילד, ואילו בינו לבין עצמו, האני האמיתי שלו הוא הלא יוצלח ומלא השנאה העצמית. אני מתכוונת, שמעבר לנושא שאתה העלית כאן, בגדול, הנושא היותר כולל הוא המרווח ההרסני בין הדמות החברתית שלנו (שתהא "חיובית" או "שלילית", זה לא משנה, היא עדיין נותרת מזוייפת באיזשהו אופן) ובין האני הפרטי. כשבעצם בעיניי, האני האמיתי נמצא איפשהו באמצע. החיים תמיד דורשים לאיזון, ואצל ילדים הכל הרבה יותר מוקצן, הם מעין ראי חברתי של עולם המבוגרים. וכשהחיים דורשים לאיזון, קיצוניות מצד אחד גוררת קיצוניות מצד שני. אני הכרתי הרבה אנשים שמבחינה חיצונית וראשונית נדמו כאנשים הכי מושלמים ומוצלחים, עם הכי הרבה גיבוי חברתי, אבל מאחורי כל ההמולה, בפרטי, כשמעיזים להוריד את המסיכות, מתגלים אנשים מלאי קיטונות של תחושות חוסר ביטחון ושנאה עצמית. גם שתי הדמויות שאתה הבאת - גזל וגוי עצל, שניהם הלכו לאיבוד במרווח ההרסני שבין שניהם. מצד אחד שניהם "אמיתיים", מצד שני, אף אחד מהם. גם אנשים יפים מכוערים לפעמים, גם אנשים חכמים יכולים לפלוט איזו אמירה טיפשית מפעם לפעם. הבעייה בעיניי היא במסגרות ובתיחומים העבים והמסרסים של החברה. "חכם" "יפה" "מכוער" "טיפש" וכן האלה וכן הלאה.... עצם ההשלמה העצמית בעיניי היא להבין שאתה כל אחד מהדברים הללו, אדם מושלם הוא אדם שבכללותו כל המרכיבים האנושיים, הטובים יותר והטובים פחות. וכל עוד אדם לא נותן לעצמו להיות פעם זה ופעם זה, אלא מתקבע בהגדרות חברתיות שונות, הוא תמיד יסבול.
        25/8/07 10:38:

      חברת הילדים הינה לפעמים אכזרית מאוד... כל מי שגדל בקיבוץ חווה על בשרו אי פעם את ידה הארוכה, גם אם ניחן ביכולת התמודדות סבירה. ילדים יודעים לנצל נקודות תורפה והכוח הנובע מהקבוצה מעצים את הפגיעה. מרגע שמנהיג של קבוצה כזו החליט לנדות ילד או ללעוג לו כמעט ואין מי שיחלוק עליו (ראו הקצנה בבלוג של מאי בארץ נהדרת).אם לילד יש מוגבלויות כאלו ואחרות בלית ברירה הוא יקלע למצב המתואר בסיפור. הרצון להיות שותף יגרום לו לנסות שוב ושוב. אף אחד אינו רוצה להיות במצב כזה. אדם נועד לחיות בקהילה (כמו כל היונקים) והמודעות למצבו לא תמיד תעזור לו. הוא נכנס לסחרור שקשה לצאת ממנו ללא עזרה ותמיכה חיצונית. אם אין מי שמפקח על הילדים או לחילופין הוא עצמו נגוע בדעות קדומות וכבול במוסכמות של הקהילה בה הוא חי או אינו רגיש מספיק אזי בהרבה מקרים הילד הנפגע אבוד ויסחוב אחריו את גורלו גם כאדם בוגר. לכן חשוב לפקוח עיניים ולעצור את התופעה בזמן, ללמד ולחשוף את הילדים לבעיה האמיתית של אותו ילד ולרתום את הילדים האחרים לעזרה. המודעות כיום הולכת וגדלה אך עדיין הדרך ארוכה. דרך אחרת היא ללמד את הילד אומנות לחימה כמו קרטה במכון מוסמך המשלב למידת משמעת עצמית עם האימונים הפיזיים ותומך נפשית בילדים. סנסאי כזה יכול להוציא את הילד מהמסלול האובדני שנקלע אליו ולתת לו ביטחון עצמי ויכולת התמודדות, מעבר לתרומה הברורה ליכולות הלימוד העולות עליה תלולה בשל אימון הנפש והגוף כאחד.

      (הדברים נאמרים לא מתוך ידע מקצועי אלא מידע אישי ונסיון בלבד)

        25/8/07 01:49:

      ככה, באמצע המתח אתה עוצר...? :-)

      פתיחה מרתקת לנושא קשה ומורכב ביותר.

       

      לי זה מזכיר סרטן - כשחלקים מהגוף פועלים נגד הגוף עצמו.

      אני מעריך שכמו בסרטן הריפוי תלוי בגילוי המוקדם. ילד לא סתם לא מעריך את עצמו. משהו גרם לזה. יותר קל להתמודד עם הסימנים הראשונים מאשר לשרש דפוס התנהגות (ויותר מזה: דפוס חשיבה) המתקבע עם השנים.

       

      בהחלט סיקרנת אותי, ואני כבר מחכה לפוסט הבא...

      אורי.

       

        20/8/07 20:15:

      צריך לקרוא את הפוסט פעמיים בשביל להבין איך המשפט הראשון מתקשר לסיפור.

      פוסט מעולה, כתיבה נפלאה.

        19/8/07 23:03:

      מאיר אין ספק שאתה צודק זה בדיוק כמו שחלק מהנשים המוכות חושבות שזה בסדר שמכים אותן, כי מגיע להן וכי ככה מתנהגים כי גם בבית של ההורים שלהם ככה אבא שלה התנהג.

      אין ספק שצריך טיפול  מקצועי כדי לטפל וראשית צריך להגיע להכרה הזאת שמשהו לא בסדר.

      יש לא מעט אנשים שזה החינוך והיחס שספגו בבית הוריהם ולכן לא יודעים לנהוג אחרת ורמיסה או חוסר כבוד כלפיהם מתפרש בעניהם כהתנהגות נורמלית כי זה מה שהכירו מילדות.

        19/8/07 22:03:

       

       

      אני חושב שהתופעה קיימת, אם כי הצורה בה כתבת את הדברים היא מאוד "מודעת". לעניות דעתי ברוב הפעמים בעיה זו איננה במצב של מודעות, והרבה פעמים אף גובלת בהדחקה.

       

      אני מבין לגמרי על מה אתה מדבר, ואני חושב שהרבה מאוד אנשים מסיבות שונות אינם מעריכים את עצמם כפי שהם ראויים להיות. לעתים זה גורם למרמור ותסכול, לעתים לאדם קשה לצאת מהמצב הזה ללא טיפול ראוי. אבל כדי להגיע לטיפול צריך להיות מודעים לבעיה, וזו הרבה פעמים הבעיה- אי המודעות. אנשים הנמצאים במצב כזה חושבים שזהו המצב ה"נורמאלי", ולכן הדרך לתיקון עדיין ארוכה.

       

      מקווה שהובנתי.

        19/8/07 19:37:

      נועית היקרה, הדברים שכתבת וציטטת יפים וחכמים, אך בכל זאת - התופעה של ילדים/אנשים שביודעין נותנים שירמסו אותם וילעגו להם ואפילו "מבקשים את זה" (חשוב לי להדגיש: במרכאות!) אכן קיימת. בני אדם שקשה לגרום להם להאמין שהם "שווים" וראויים ליחס טוב - גם הם קיימים, ובדעתי להרחיב על כך בפוסט הבא שלי.

       

        19/8/07 19:29:

      אתה כותב:" איך תלמיד/ילד/אדם מתחבר דווקא עם אלה שלועגים לו, מה, הוא לא מבין... "

       

      האם באמת ניראה לך שאנשים כשהם מתחברים למישהו הם יודעים מראש שילעגו להם, לא יכבדו אותם ויפגעו בהם? ממש לא.

      במציאות כולנו רוצים להאמין שאנשים טובים, שהמניעים שלהם טהורים, יש כאלו שיבחינו מראש שהמניעים של האדם מולם אינם טהורים והולכים לפגוע בכבודם ויבחרו להתרחק ולעומת זאת יש כאלו שלא יודעים להבחין בכך.

       

      "משפחת האדם מגוונת להפליא בגדלים, בצורות וצבעים. כל מה שיש לנו עשיר בהבדלים: הדתות והאמונות, התרבויות והמסורות, השפות ואורחות החיים ואפילו האתגרים של התנאים הגיאוגרפיים וההתאמות לתנאים אלה.

      מסיבות שונות הפכו הבדלים אלה עילה להלחם זה בזה ולטעון לעליונות ולכוח. אנו רואים את עצמנו כטבור כל הטוב והנכון, ואת כל האחרים כ"אחרים".

      בצורתן העמוקה ביותר באות חלוקות אלו לידי ביטוי בגזענות, באפליות על רק מיני ובגלל גיל ומצב כלכלי, הומופוביה, פחד מזרים הבדלים בין דתיים לחילוניים,צברים ועולים חדשים ועוד ועוד חומות של שנאה ופחד." 

      לדעתי כל ההבדלים האלו יוצרים את החוסר כבוד אחד לשני.

       

      אם באמת ותמים נרצה לחיות בשלום בקהילה המקומית ובעולם עלינו להתגבר על החלוקות השירותיות הללו וללמוד לחיות יחד בהרמוניה. נצטרך לזכור שהאחדות שלנו כמשפחה יחידה עלי אדמות- והשונות המופלאה שלנו בתוך האחדות הזאת אינן אלא שני צדדים של אותו מטבע. אנחנו אחד. כולנו באנו ממקור משותף. כאשר נגיע למצב, שבו היחסים בין קבוצתיים שלנו יבטאו אמת זו, נדע כי הנחנו יסוד איתן לתרבות השלום."

       

      מתוך הספר: השלום מתחיל בתוכי- לואיז דיאמונד

      ארכיון

      פרופיל

      liordagan
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין