( למרות שגם אני יודעת להרים את קולי , בעיקר אחרי שחברות טלפון וכיוצא באלו משגעות אותי עד אובדן הפן האנושי שלי ) אני לא יודעת לצעוק ככה סתם. אני לא יודעת להראות שאני כועסת יותר מדי ( עובדת על זה וזה הרבה יותר טוב ) אני מפחדת להראות כעס , אלימות ( אלימות למטרות מין אכותי, קינקי ומוסכם מראש , לא רק מוסכם מראש אלא מחרמן מראש לא נכלל כאן ) אלימות שמופנת כלפי בכל צורה ומימד מגעילה אותי , מפחידה אותי . אני יותר מודעת לעניין הכעסים שלי שצריכים לצאת החוצה ולהפסיק לפחד ממה יקרה אם אני אראה שאני כועסת. אני כועסת המון רק לא מוציאה את כל מה שיש לי . אני יותר הטיפוס המדבר / הבוכה . בא לי כבר כמה זמן אבל הערב יש בי רצון עז לקחת כל מה שבא ליד ולנפץ על הקירות. בא לי לצרוח כמו מטורפת , בא לי לאפשר לעצמי לשחרר עד הסוף , בא לי התקף פסיכוטי כזה שלא רואים בו בעיניים ולא יודעים אפילו מה קרה מרוב שזה מגיע מבפנים. בא לי להעיף צלחות באויר , לשבור חצי מהבית , להעיף בגדים מהארונות , לקרוע ספרים ( וספרים זה קודש הקודשים בעיני ) בא לי להצית אש בא לי לצרוח בטירוף על כל מי שיתקרב אלי , יפנה אלי . בא לי ללכת לאנשים שהכאיבו לי ולצרוח עליהם את נשמתי עד הקצה , לצרוח את כל מה שיש לי בפנים ושהם מבחינתי יסתכלו עלי בעיני עגל . שלא יבינו , לא מעניין אותי אם הם יבינו. הם לא הבינו עד היום , לא מצפה שהם יבינו עכשיו. למעשה אני חושבת שכולם מבינים וכולם יודעים רק מספרים לעצמם סיפורי מציאות מדומה כדי שיהיה להם נוח לחיות עם האישיות המעוות והעלובה שלהם. אז אני רוצה לצרוח בשביל עצמי. לצרוח בלי שיגמר לי הקול. לעמוד קרוב אליהם ולצרוח להם בפרצוף את כל מה שיש , בלי לשכוח שום דבר ואז להיזכר אחר כך ולרצות לחזור. לגמור את כל הצרחות הפנימיות שלי בבת אחת ולעבור לעיני העגל הבאים . בכמה אנשים לא אכפת לי גם להיכנס פיזית. יש כאלו שהיום , אחרי שעברו כל כך הרבה שנים בהן עברתי שינויים , את מה שפעם לא הייתי מוכנה לעשות וגם לא לחשוב על זה היום הייתי שמחה ללכת עם זה עד לקצה ( או לפחות בפנטזיות שלי ) למצוא מה העינוי הכי גדול שיוצר אי פעם ולהשתמש בו כלפי כמה בודדים כל אחד והרמה שמגיעה לו.
ואז חוזרים למציאות ואז לפעמים חבל שאני זו אני ואני רק מפנטזת על כל הדברים האלו לא מיישמת לא מיישמת וגם מחר , כמו היום וכמו אתמול אני אעשה את כל מאמצי להיות נחמדה גם כשיהיה קשה והכי כואב לי ואם אפשר ואצליח אשנה את המצב רוח שלי לכזה שמקשיב ( כמו תמיד ) ואוהב ולהינות מחוש ההומור הדלוח שלי ואת הכעס והזעם והתחושות האלו שמציפות אותי אני אכניס חזרה לעומק הנבכים שמה הכאבים שלי יציפו אותי למען האמת אני לא יודעת מה יקרה אם הכל יצא החוצה אף פעם לא חשבתי מה יקרה אם באמת אני אאפשר להכל הכל הכל לצאת החוצה. אני חושבת שאף פעם לא חשבתי על זה כי זה פסיכי מדי בשביל ההגיון הרציונלי שלי ככה ששוב , זה פשוט נדחק לפינה הכי אפלה ורחוקה
|