מה שומר עלי?
פעם פעם, קיבלתי במתנה זוג כנפיים.
הפרעת קשת וריקוד
אז ישבנו כמה חברים בחצר הבית, מאוורר ענק עושה את עצמו משיב רוח הלוך ושוב, הקטנים מתרוצצים מסביב, הגדולים מקשקשים על הכוסיות החדשות שהגיעו לשכונה ושבטח יעלפו את כל הבצפר (שמתחיל עוד שבועיים!), ואנחנו - היותר גדולים - מתכננים את צעדינו הבאים לקראת פגישה עם ראש העיר בשבוע הבא. טוב הוא לא ממש ראש העיר, בעצם אין בכלל ראש עיר כאן. העיר האומללה הזאת מתנהלת כבר שנים מתוך יאוש ואנחנו הולכים לשנות את זה. -- - תגידי, לוחשת לי זאת שיושבת לימיני, את ואני צריכות לדבר, אני חייבת שתגידי לי מה לעשות עם הבן שלי. - דברי, אני משיבה לה, אני כאן. - לא יודעת מה לעשות איתו, יש לו התקפות עצבים, הוא מרביץ.. אפילו לי הוא מרביץ, אני רוצה שתאבחני לי אותו. - איך הוא בלימודים?, אני שואלת. - מה לימודים?, היא מתפלצת, אני מדברת על ירין!! - על ירין?? את נורמאלית?, מפגרת, הוא עוד לא בן שלוש!! הלללו, נכון שנורא חם, אבל ירדת לגמרי מהפסים, טוב 'פתחי יומן, בואי נקבע, אני באה לאבחן אותך קודם ואז נדבר על בן השלוש. ועל בת השמונה ועל בן הארבע-עשרה. -- טוב, אבל את התוכנית של דנה וייס, פיספסתי השבוע (ככה זה כשמתחייבים לעבודה שיש בה 'הקפצות' עשרים וארבע שעות..), כשהדלקתי את הנייד באותו לילה, חיכו בו עשרים ושבע (!) הודעות. תשע מילדיי (אמא, מתי את באה?, אמא, הקציצות יצאו פצצה, אני יוצא לאמיר.. וכאלה). והשאר מכל מיני אנשים שרצו לוודא שאני צופה בתוכנית ומה דעתי ואיך זה שאני לא מופיעה גם (אבל רמי כץ מופיע, גם את צריכה להיות שם..) ושמוכרחים להגיב וזה וזה.. -- תוך שניות מופרעות הקשב הפרטית שלי זורקת לי לראש מיליון מילים. תיאוריות. שמות. הגדרות. גארדנר. מולטיפל. סנסטיביטי. מוח. נוירו. גרינספן. רייך (וילהלם). תפקוד. רטלין. סלו-רליס. התנסות. התקפי זעם. תופעות לוואי. נשירה מבית-ספר. תסמונת. קונבנציונאל. פיגור. אימפולסיביות. זיכרון. LD. שליטה. שעורי בית. ארגון. גוף. קינסטטיקה. ביטחון. ציפיות. גנטיקה. הזנחה. סינטזה. התמצאות. ADD. בשלות. היפר. היפו. תנועה. השרדות. רגש. התפתחות. אינטליגנציות. חושים. מערכת. חינוך. דידקטיקה. הורים. ADHD. סביבה. בי אר סי. אחוזונים. דיסלקציה. דיסקלקוליה. דיסגרפיה. דיסאינפורמציה. דיסוננס. דיסקוטק. דיסקוס. דיסאוריינטציה... -- מכיוון שהנושא הזה לעוס וטחון ובעד ונגד וסטטיסטיקות, אני לא נכנסת לעומקו כעת, אבל אני הולכת להיות מעט רדיקלית:
1. תפקודי גוף (על כל המשתמע) - קודמים ללמידה. גם התפתחותית וגם מבחינת בדיקות שיש לעשות כש'צץ' איזשהו קושי בלמידה. כי למשל, זה אידיוטי לגמרי לאבחן רמת קריאה של מישהו, לפני שמוודאים שתפקודי הראייה שלו תקינים.. 2. הורים שאין להם זמן או כוח להיות חלק מחיי ילדיהם (להבדיל מההפך!), שלא יתפלאו שילדיהם מאמצים לעצמם דפוסי התנהגות ותקשורת בלתי מוכרים/נסבלים. 3. ובכלזאת, כשהולכים להתייעץ, לפני שמחליטים לאבחן, לקטלג, לתקן, לטפל - אם המקצוען שמולכם אינו מתעניין בכל פרט, אבל בכל פרט כולל הכל על הכל, מרגע לידה ועד הלום - חפשו מישהו אחר, בינתיים, עד שתמצאו, בבקשה שננו באוזני ילדיכם את כל מעלותיהם אחת לאחת. 4. כי כל ילד הוא עולם - יחיד ומיוחד. -- הוא מסוגל להרבה יותר הוא אינו משתדל הוא לא אוהב להתאמץ הוא ילד עצל הוא אינו מקשיב בשעורים הוא לא אוהב לעבוד כמעט טוב מאד.
וגם -
קומית נער העם חילך עמה ודים מומזר האב אשן כמותה לבלי חכה לקראת אויב הכון לקרב.
(יורם טהרלב - הנשיקה הראשונה) -- |
תגובות (87)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ADHD כמוני מוצאת כאן יופי ונחמה, קערת שמנת שלמה להשתכשך בה.
טהרלב הוא הדובדבן.
בכייף ותודה.
דפנה.
זהו זה. רק כך אפשר.
גם ו גם.
תודה ((:
בתור גם וגם וגם וגם -
וגם כל השאר -
כל הכבוד.
ואת זה אמרתי בתור הילד שלי, ובתור אימא שלו, ובתור אני גם.
ידעתי. דג נשאר דג.
טוב, תעשה מקום מתחת לשמיכה מפח,
שחף נוחתת לשחק.
ארץ עיר או שיר,
נמאס לי מאילמים.
אני אהיה הדג.
קטן עלי.
אני סרדין צפוף וזהוב בשמן שיזוף שוכב על הצד
פוקח עין אחת, מביט למעלה,
השמיכת פח מתרוממת
והדג מאד מאד שותק.
הדג במשחק השחף, אילם.
ממממממ אף מילה.
טוב, אבל לא רוצה להיות דג. יש לי הרגשה שדג נשאר דג עד הסופ במשחק הזה..
אז מי יהיה דג? מי?
הייתי משוכנע שמשחק הכסאות היה מה ששחקנו, שמעכשיו נשחק במשחק השחף.
(מישהו זורק דג כולם רצים לתפוס, מי שלא תופס, ניהיה דג, וזה שתופס ממשיך שחף, הבנת?)
סקין,
תמיד כשהבנות מבריזות לך, אתה מוזמן לספר לי כאן, על ויניקוט החביב
ועל דרכי חינוך. ועד שפליקי תשוב מלונדון, נשחק במשחק הכיסאות.. ((:
אוי.. אמא בוכיה זה כמעט קשה כמו לא מממש ((:
וכן, זה משפט שלדעתי מוכר בכל בית בישראל. כאילו שמישהו עוצר
לבדוק מהו ב א מ ת הפוטנציאל של כל אחד.
כולנו גאונים פוטנציאליים ((:
לא מממש את הפוטנציאל, אמרו לאמי הבוכיה בכל פעם מחדש.
לא מממש.
אם היה אז המונח ADD, בטח היו מרגיעים אותי ומסדרים לי את הראש עם ריטאלין (וזה לא בהכרח רע בעיני).
טיסה נעימה וחופשה טובה וצאתך בשלום וברוכה בשובך.
איתןחיכיתי למישהי, בשעה אחת עשרה, והיא הבריזה לי. סלחתי לה כי אין לי ברירה, אלא להיות סלחן,
ומבין, וישו. אם לא, היא לא תבוא עוד הרבה בשעה אחת עשרה, זה עכשיו, אחד עשרה. על השניה.
לקחתי לידי ספר של ויניקוט, אסופת מאמרים שהפסיכולוגית השאילה לי בעודה מטיסה צוללות בחופשה.
אני מתעצל לתרגם כאן משהו רלוונטי, לכן, העדפתי לשדך בפוסט של תמר טקסט קצר על האיש ומשנתו,
אולי תרמתי? (אולי עוד תבוא? ברבע לשתים עשרה? בדקה לחצות?)
ויניקוט הוערך כרופא ילדים מחונן וכאדם חביב וחם במיוחד. לאורך 40 שנה ניהל את מרפאת הילדים בביה"ח פדינגטון-גרין ואת השקפת עולמו עיצב לאור עבודתו ותצפיותיו ביחסים שבין אמהות לילדיהן. הוא הסיק שלתינוק האנושי כוח התפתחות טבעי, ושבסביבה "טובה דיה" ילבלב מעצמו. מבחינת ויניקוט סביבה כזו מבוססת קודם כל על קשר אנושי. There is no such thing as a baby"": כלומר, אין להבין את התינוק, לחקור אותו או לטפל בו כיחידה בפני עצמה. יש להתייחס למערך הכולל 'אם-תינוק'. ויניקוט תרגם את הרעיון הזה גם לעבודתו כמטפל: הוא מתח קוי דימיון בין הקשר 'אם-תינוק', לקשר שבין המטפל למטופל בסיטואציה הפסיכואנאליטית ומכאן גישתו הייחודית לעבודה הטיפולית.
עצמי כוזב false self) ) : כמו פרויד גם ויניקוט ראה במתח שבין העולם הפנימי למציאות פתח לצרות. אך בעוד פרויד ראה את ההישג ההתפתחותי בכיבוש הדחף (כיבוש העולם הפנימי) ו'תירבותו', ויניקוט ראה בדיוק בכך את הסכנה. הוא זיהה את הפתולוגיה בכניעה לדרישות המציאות. כניעה שמביאה לזיוף, התנכרות לחוויה העצמית, תחושת ריקנות פנימית ואבדן משמעות. 'הפרעת העצמי הכוזב', בעיני ויניקוט היא תולדה של כשל סביבתי. בכך חתר ויניקוט גם תחת משנתה של מלאני קליין: בעוד קליין זיהתה את הקונפליקט כנובע מלחצים אינסטינקטואליים שמקורם בעיקר מן העולם הפנימי, ויניקוט קשר בין הפתולוגיה של 'העצמי הכוזב' לבין הסביבה המוקדמת בה התפתח התינוק: ליתר דיוק מאפיינים בקשר אם-תינוק. ויניקוט לא כיוון דווקא לביטויים טריוויאליים של הזנחה, הוא שם את הדגש על האופן המיוחד שבו מגיבה האם לחווייתו הייחודית של התינוק. אפשר אולי להגדיר זאת כתחושת נוכחות מאוד מסוימת שצריך שתהיה לתינוק ולאם זה כלפי זה. תחושה שמבחינת ויניקוט אם היא יציבה ורציפה דיה, תיווצר אצל התינוק חוויית מרחב נפשי בטוח, סביבה רגשית המאפשרת התפתחות נפשית תקינה. האם הטובה דיה (good enough mother): לשיטתו של ויניקוט התינוק יוצא לעולם עם אשליה של שליטה מוחלטת במציאות, 'חוויה אומניפוטנטית-סובייקטיבית': הוא חושב על אוכל, והופ... מגיע שד מלא חלב, רוצה לישון והנה, הוא מונח במיטה מוצעת, וכן הלאה... במצב זה אין לתינוק צורך להתוודע לנוכחות האם (הסביבה), והוא משייט לו בעולם במעין הלך רוח נינוח (ויניקוט כינה זאת going on being). ההתפתחות התקינה מאפשרת לו התוודעות הדרגתית אל 'המציאות האובייקטיבית'. התוודעות שהוא רוכש דרך סידרה של תסכולים שמקורם בכשל של הסביבה (האם) להתאים בדיוק למשאלותיו. האם הטובה דיה (הסביבה הטובה דיה) היא כזו שבה רמת התסכול מתפתחת בהתאם לכושר הסיבולת של התינוק, כך שנוצר תהליך מתמשך של התוודעות והסתגלות, מבלי שהתינוק נשמט מ'הלך הרוח הנינוח', מבלי שנפערים קרעים ברצף וביציבות של הקשר אם-תינוק. מנגד, כשהתסכול גדול מדי התינוק חווה Impingement: כלומר המציאות פולשת לעולמו הפנימי, כופה עצמה עליו ומאלצת אותו להסתגל אליה באופן שמכווץ את המרחב הפנימי ומעכב את התפתחות התקינה. אחד ההישגים בהתפתחות התקינה הוא היכולת של התינוק להמשיג את האם כסובייקט: יצור מרגיש ופגיע בדומה לו. עד שהוא משיג יכולת זו, הוא מתייחס אליה כאל חפץ. משתמש בה, לעיתים בגסות ובתוקפנות. ויניקוט מייחס חשיבות מיוחדת ליכולתה של האם לשרוד את התוקפנות הזו בנוכחותה הרגשית, כלומר מבלי לאבד את תגובתיותה הרגשית החמה כלפי התינוק, כך שהוא לא יחוש נשמט רגשית. תופעות מעבר ואובייקט מעבר – ויניקוט הגדיר את המרחב האומניפוטנטי-סובייקטיבי ואת המרחב המציאותי-אובייקטיבי כזוויות התבוננות שאנו נעים בניהן. חופש התנועה בניהן חיוני לתינוק המתפתח אך גם לאדם המבוגר. מכאן שההתפתחות של תפיסת מציאות אובייקטיבית אינה מחליפה ואינה מבטלת את נוכחותו של המרחב האומניפוטנטי-סובייקטיבי. הוא נותר נקודת חיבור לעולם הפנימי היצירתי והעשיר. למעשה אדם שקורס לצד המציאותי-אובייקטיבי בלבד יתאפיין ב'עצמי כוזב' דומיננטי מדי. תופעות מעבר ואובייקטים של מעברמתייחסים למרחב הביניים שויניקוט זיהה בתצפיותיו בפעוטות הנמצאים בשלב הגיבוש של היכולת לתפיסת מציאות אובייקטיבית. תופעות מעבר הן מטבען פרדוקסאליות: הדובון למשל, שהפעוט מייחס לו משמעות רגשית עמוקה בה בעת שהוא יודע שזהו חפץ. ויניקוט סבר שזו מעין דרך עצמית לריכוך. דרך להקהות את כאב ההתפכחות. בתחילה תבע ויניקוט את המושג בהקשר של ההתפתחות המוקדמת בלבד ומכאן אולי השם תופעות [זמניות?]של [תקופת?] מעבר. ואולם, בשלבים מאוחרים יותר זיהה ויניקוט את המשכן של תופעות אלה בביטויים משמעותיים מעולמו של האדם הבוגר. תופעות כמו פנטזיה, חלימה בהקיץ, אומנות, יצירה, משחק. כל אלה מצריכות נכונות לוותר מעט על האובייקטיבי ולהכניס מימד אשלייתי, שאינו ניגף ולא קורס למול ההבנה שאנו נמצאים באזור דמדומים: משמרים מרחב פנימי בהתייחסותנו למציאות. מרחב משחקי. ויניקוט סבר שמרחב משחקי כזה אינו רק שלב התפתחותי חולף ואינו רק נתיב מעבר בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי אצל האדם הבוגר, זהו הלך רוח בפני עצמו הממלא חלק נכבד מעולמנו הנפשי לאורך כל חיינו. ומרכזי גם בכל הקשור בעבודה הטיפולית...אניתמר, לא ידעתי שאת בברנג'ה של רמי כץ.. סחטיקה.
לגופו, לדעתי רוב ההורים (טוב לא פה בקפה אולי) בורים לתסמונות ולבעיות שצצות בילדים היום. הגורמים שצריכים לשלוח לאבחון הם הגנים ובתי הספר. הרוב הגדול של מערכת החינוך עיוור לסימנים של מצוקה או עסוק מדי לטפל בזה אפילו ברמה של ליזום שיחה עם הורים. מקרה קרוב אלי מספר שילד בן 4 שבוודאות סובל מקשיי תקשורת,
( שהתבררו כ PDD ) חיכה חצי שנה לפסיכולוגית של העירייה בשביל לקבל איזושהי חוות דעת. מיותר לומר שגם אחרי חצי שנה היא לא הגיעה.
כללית לגבי אובר-איבחון,
יש המון ציניות בקריאת המציאות כאילו חברות תרופות שטניות גורמות לאובר איבחונים על מנת לפרנס את עצמן. זה לא שזה לגמרי לא נכון אבל זה לא חי בווקום. הילדים היום, אולי בגלל החברה שנולדו לתוכה סובלים מהמון בעיות- בעיות שההורה הממוצע לא יודע מאיפה אפילו להתחיל לטפל. איבחון זה קודם כל אמירה של ההורה: "אני רוצה לעזור" תוצר האיבחון גם אם יהיה דף הוראות להורה איך להמשיך הוא עיניין אחר שכבר מדבר על יושר המטפלים והתחום בכלל, לדעתי מנקודת מבטו של ההורה איבחון הוא כורח אם הילד מגלה קשיים שלא מובנים להורה.
לפני שנים ילדים היו גדלים בתחושת כישלון קשה על דברים יחסית פעוטים כמו דיסלקציה, או אפילו החזקת עיפרון לא נכונה. היום עוזרים להרבה מהם.
ולסיום, כמה כיף לי לדעת שזה מה שאת עושה.
אני על כדור פורח נגמר לי האוויר החם ויש ג'ונגל למטה באפריקה והמון אריות רעבים.
מה עלי לעשות. גם הרקולס לא תוכל להוציא אותי מהפה של האריה.
אני אבוד.
חחח תמר.
דודות? רעה!
סקיני, תתנהג יפה, שב ישר, תפסיק להזיז את הרגל ככה, ואל תציק לדודות כאן.
אחרת, לך תעשה סיבוב ריצה מסביב לבלוק. נדבר כשתחזור ((:
וואו, אם זה לכשעצמו לא מובן, אפסתי.
יש לי טיסה על הראש הלילה סקין.
שנידחה את זה עד שאגיע למקום יישוב מתוקשב וציויליזציוני?
השפה שלך היא המון טיפות אקדמיות.
אז תסבירי לי. "...חזרה רפטטיבית ברובד אנטומי" איך זה קשור לנשיאת התינוק צמוד, והשינון ברמה פשטנית?
סליחה, מהו העקרון שאת מדברת עליו? שינון הוא גם ביאליק וגם שמע ישראל. אין הבדל בפעולה ולא משנה מה אתה בוחר לשנן.
הילד הצמוד לאמו אינו משנן "ברמה פשטנית" אני לא רוצה להיות מגעיל אליך ולומר שזהו משפט מתנשא, יוצא שאני כן.
אני חושבת שתמר ענתה לך
ואכן חזרה רפטטיבית ברובד האנטומי נחשבת ביחס לשינון של חומר לימודי פשטנית. זה מה שעמד לנגד עיני כשנקטתי בביטוי הזה.
בקיצור - השפה שלי טיפה אקדמאית.
שמחה על הדיון ((:
אישית, לא מתלהבת מהום-סקולינג. סבורה שאדם הוא יצור חברתי,
ויש ערך מוסף מאדמאד ללימוד בחברותא. בעיניי.
לגבי שינון. זה מתחיל לדעתי בגוף. הגוף משנן מלידה.
והרי במוח מצויה ה'סכמה המוטורית', אנחנו נוצרים בתנועה, מתפתחים בתנועה.
התנועות הראשונות שתינוק עושה (זוכרים?), מניע ראש נאמר, ימים שלמים שוב ושוב,
עד שהתנועה מופנמת והופכת אוטומטית (כזו שאינה דורשת מאמץ או השקעת אנרגיה..)
ואז עוד ועוד תנועות קטנות עד גדולות. וזה השינון של הגוף.
אותו עיקרון עובד בתחום הקוגניטיבי. כנ"ל בשטח הרגש.
השאיפה היא שאפשר שיהיה תיאום מלא בין התחומים, כי מה שקורה בהפרעות למידה,
(וגם בהפרעות אחרות) הוא, שתחום אחד פועל תוך נטרול תחום אחר שגם לו יש חשיבות באותה פעולה.
וגם את התיאומים האלה יש לשנן.
שינון עובד. אין דרך אחרת לכל למידה שהיא. (אימון, תרגול, או כל מילה אחרת שמתארת חזרה על פעולה עד שהיא מופנמת ואפשר לשלוף אותה בעת הצורך).
סליחה, מהו העקרון שאת מדברת עליו? שינון הוא גם ביאליק וגם שמע ישראל. אין הבדל בפעולה ולא משנה מה אתה בוחר לשנן.
הילד הצמוד לאמו אינו משנן "ברמה פשטנית" אני לא רוצה להיות מגעיל אליך ולומר שזהו משפט מתנשא, יוצא שאני כן.
אין לנו ויכוח הם בכל מקרה משננים.
אם זה משחק שחוזר על עצמו, או ספר שהם אוהבים וקוראים בו שוב ושוב ושוב
הרבה אחרי שלי כבר נמאס והם יודעים אותו בעל פה...
זה לא מחייב לימוד בכיתה כפי שמישהו החליט להכתיב.
למידה ופיתוח המח נעשים באופן טבעי עם החשיפה לעולם
כמו גם פיתוח שאר המנגנונים.
לימוד לא מתאים רק כדי לפתח מנגנון נשמע לי יותר נזק מתועלת.
זה כמו שתעמידי תינוק ו"תלמדי" אותו ללכת לפני שהוא נעמד בכוחות עצמו.
יותר נזק מתועלת.
ואם נחזור לרעיון המרכזי של הפוסט
אני מניחה שהפרעות הקשב תופסות תאוצה בין השאר בשל הלחץ לעשות וללמוד לפני שמגיעה הזמן המתאים.
אחד הדברים שהכי צרמו לי בתכנית היה התגובה של ההורים שכעסו וצרחו על ילדיהם והרגישו שילדיהם "עושים דוקא". עד שבהגיע האישור מהרופא ופתאום הם נופת צופים. ובזכות שהמומחה אמר פתאום הילדים נהיו בסדר...
נקודת הפתיחה צריכה להיות שהילדים בסדר והם עושים את הכי טוב שהם יכולים.
אני לא כל כך בטוחה באשר למציאות הבדל ביני לבין תמר בתפיסה.
איזכרתי את נשיאת התינוק רק כדי להמחיש את מקסימום החישפה שלה זוכים הרכים ליומיומיות הפעולות של הוריהם ותו לא.
פליקר.
נשיאת התינוק על הגב והבטן צמוד צמוד אינה מפחיתה את ההבדל הנעוץ בין התפיסה של תמר לזו שלך.
לא מכירה עובדות נוירוביולוגיות... ואין לי מושג מניין המסקנה שלפעולת השינון תפקיד חשוב... ואני לא מתווכחת עם עובדות.
מה שאני כן יודעת שתוצאות בתי הספר מעידות על כך שהשיטה לא עובדת.
השיטה לא עובדת בגלל שילוב של גורמים שהראשון שבהם הוא הנסיון להתחדש ולהכניס שיטות שהן זרות תכלית זרות לפדגוגיה.
שיטות שמנסות להתחכם לטבע המערכות הביולוגיות של המין האנושי.
למה? זו שאלה אחרת ולא אדון בה.
אז אולי שינון הוא טוב, ו"שיננתם לבניך ודברת בם" זה בעיקר אקט של שטיפת מח ש"ישמע ישראל..." לאו דוקא אקט של למידה.
טעות! מדובר על העיקרון ולא על ה"שמע ישראל" באופן ספציפי. את יכולה לשנן את שירי ביאליק ואת לוח הכפל.
אני מדברת על ה ע י ק ר ו ן.
בדיוק לפני כמה ימים בדיון אחר הביאה מישהי מחקר שטען שבמהלך החופש הילדים שוכחים חלק גדול ממה שלמדו, מה שאומר דרשני... כך שאני לא מתלהבת מדי ממחקרים כאלה ואחרים.
ועוד דבר בשבטים לא מפותחים אפשר למצוא זיכרון מצוין גם בלי שילדים ישבו ושיננו את האלף בית כמו תוכים.
טעות. אלה ילדים שהולכים עם ההורים שלהם מגיל 0 ובעיקר עם האמא לפעילויות יומיות, שבועיות וחודשיות ק ב ו ע ו ת, צמוד צמוד.
נישאים על הגב או הבטן וכוליי.
זו פעולת שינון ברמה הפשטנית ביותר שיש.
תמרי, אחלה דיון נהיה לך כאן בפוסט.
צ'טערת אם "היגלשתי" אותו לפסים אחרים ממה שהתכוונת אבל מזל שזה לא שיר. אחרת זה היה באמת לא נעים.
לא מכירה עובדות נוירוביולוגיות... ואין לי מושג מניין המסקנה שלפעולת השינון תפקיד חשוב... ואני לא מתווכחת עם עובדות.
מה שאני כן יודעת שתוצאות בתי הספר מעידות על כך שהשיטה לא עובדת.
אז אולי שינון הוא טוב, ו"שיננתם לבניך ודברת בם" זה בעיקר אקט של שטיפת מח ש"ישמע ישראל..." לאו דוקא אקט של למידה.
בדיוק לפני כמה ימים בדיון אחר הביאה מישהי מחקר שטען שבמהלך החופש הילדים שוכחים חלק גדול ממה שלמדו, מה שאומר דרשני... כך שאני לא מתלהבת מדי ממחקרים כאלה ואחרים.
ועוד דבר בשבטים לא מפותחים אפשר למצוא זיכרון מצוין גם בלי שילדים ישבו ושיננו את האלף בית כמו תוכים.
שיר המה נשמע בבית
גארדנר. מולטיפל. סנסטיביטי.
מוח. נוירו.
גרינספן. רייך (וילהלם). תפקוד. רטלין. סלו-רליס.
התנסות. התקפי זעם. תופעות לוואי. נשירה מבית-ספר.
תסמונת. קונבנציונאל. פיגור. אימפולסיביות. זיכרון. LD.
שליטה. שעורי בית. ארגון. גוף. קינסטטיקה. סלו-רליס.
ביטחון. ציפיות. גנטיקה.
הזנחה. סינטזה. התמצאות.
ADD.
בשלות. היפר. היפו.
תנועה. השרדות. רגש.
התפתחות. אינטליגנציות. חושים.
מערכת. חינוך. דידקטיקה.
הורים. ADHD. סביבה. בי אר סי.
אחוזונים. סלו-לריס
דיסלקציה. דיסקלקוליה.
דיסגרפיה.
דיסאינפורמציה. דיסוננס.
דיסקוטק. דיסקוס.
דיסאוריינטציה..
לה לה לה שיאו
לה לה לה שיאו סלו-לריס
לפעול ת השינון תפקיד חשוב מאד!!! בפיתוח מערכת הזיכרון במוח שלנו.
צר לי יקירתי. יש עובדות נוירוביולוגיות שאי אפשר להתווכח איתן.
לא בכדי ישנו פסוק האומר " ושיננתם לבניך". לא בכדי.
אבל מי שם על מקצוע כמו תנ"ך?
אז שלא ישימו. חוכמה נשמרת רק לבעליה.
לא יודעת בקשר למחקרים ושרירים.
העובדות אותן אני מכירה מהשטח (ילדי וחברים)
כולנו מגדלים את ילדינו בבית UNSCHOOLIN שזה אומר בעברית
בית ללא בית ספר.
הילדים לומדים בזמנם, בקצב שלהם ומתוך סקרנותם הטיבעית על פי כישוריהם ונטיותיהם.
התגובות שאני רגילה לשמוע הן "מה פתאום, ומה אם הילד לא ירצה לקרוא? חס וכרפס...
אז נכון ששני ילדי הבוגרים יותר עוסקים יותר בחשבון כי זה מעניין אותם ועדיין לא השתלטו לגמרי על הקריאה
למרות שהם יודעים לקרוא. משום מה הם לא אוהבים לעשות את זה. ואני לא חוקרת למה.
כשמאוד חשוב להם לקרוא טקסט מסויים יש להם דחף מספיק חזק לעשות את זה ואז זה קורא בקלות רבה יותר.
ככה זה עם כל דבר.
כשיש מוטיבציה, יש צורך, יש למידה.. והיא נעשית באופן מהיר יותר ואפקטיבי יותר מכל מסה של שיעורים
יש ילדים שלומדים לקרוא בגיל 4-5 ויש בגיל 8-9. כל הילדים בסוף קוראים בסופו של דבר.
בלי השינון והתרגול המאסיבי שנעשה בחריקת שיניים בכיתות.
לא אומרת כלום פליקר. מספרת על מחקר שקראתי.
המחקר לא דיבר בעד או נגד לימוד קריאה.
והלוואי שבמערכת החינוך ילמדו קריאה מגיל צעיר כדי 'לחזק את המנגנונים האלה'..
ולא נשמע יותר ש - 'עד פסח כולם אמורים לדעת קרוא וכתוב !!.
אוי ואבוי תמרי.
זה נורא מה שאת אומרת לי.
פעילות קריאה בגיל צעיר תפקידה לחזק את המנגנונים האלה בדיוק מהסיבות שציינת.
את יודעת, לא כל מחקר הוא חכם.
פשוט לא.
כן פליקי.
זוכרת איזה מחקר שקראתי מזמן (שבדי למיטב זכרוני..) שאומר
שמערכת הראייה אינה בשלה לרכישת הקריאה עד גיל תשע (!).
האמת היא שזה מאד הגיוני, את יודעת איזו מורכבות פעולה של שרירים כרוכה
בקריאה? מיקוד ראייה! פענוח מדויק של תמונה (רצוי אחת) שנקלטת אל שתי העיניים,
(צירוף אות לאות למשפט לסיפור וגם להבין את התוכן. שלא לדבר על העתקה מהלוח), זוויות
ראייה משתנות במהירות (תלוי היכן יושב בכיתה..).. מספיק ששריר אחד קטנטן בעין אחת
חלש במעט מאותו שריר שבעין השניה והכל מתחרב מול העיניים.
בקיצור מערכת מורכבת שלוקח לה זמן לפתח את כל תפקודיה.
וזה רק בתחום העיניים ((:
קריאה וכתיבה???????
קראתי נכון אפי?
אני בשוֹק.
חינוך ביתי אפשר לעשות כיום גם בלי משרד החינוך
תלוי היכן גרים.
כל עניין הפסיכומטרי והמקומות עבודה...
כשאדם סגור על מה הוא רוצה לעשות הוא מוצא את הדרך שלו להגיע לשם.
ואם זה מחייב השלמת לימודים בצורה כזאת או אחרת
גם זה אפשרי...
לא חייבים להתנהל 12 שנה במערכת החינוך כדי לעשות בגרות, או ללכת לאוניברסיטה.
ובטח שלא להיות מאובחן בכל מיני איבחונים...
במקרים רבים הבעיות בלימודים מתחילות מכך שילדים מתבקשים ללמוד דברים שהם עדיין לא בשלים להם,
או שהם ממש לא מבינים עדיין את הצורך והשימוש בהם.
כמו קריאה וכתיבה או חשבון....
היום כבר יש מערך של אישורי מסלול Home Scholing, בהרבה רשויות מקומיות.
גם על זה אפשר להתגבר.
מרגש...
את יודעת בחיים "כאילו " יש שני מסלולים,
ירוק ו..אדום..
המסלול הירוק, לכאורה מבטיח איזה שהוא עתיד "בטוח...
המסלול האדום ,הוא לא וודאי ,עורם קשיים ,
"כופה" על המעיז תוויות של "שונה"..
להתנהל אחרת..מה"עדר"
להיות אני , ללכת בדרך שלי,
לסלול את הדרך שלי ,
ומה עם מערכות החינוך? שיש להן "מדדים" להצלחה..
בחינות פסיכומטריות..בלתי אפשריות לאנשים עם בעיות קשב וריכוז,
קבלה לעבודה ,
אוהבת את הכיוון :להעיז להתנהל אחרת.
גם את הכיוון ,וגם את היצירתיות שצריך להפעיל על מנת,
להמצי את הדרך.
נכון מאד.
נכון מאד.
מעזים להתנהל אחרת...
אמן תמר,
אבל איך עושים זאת בחברה עם תבניות ודרישות מקובעות כל כך?
פורשים מהחברה?
'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי). זה הרעיון.
תמר,
תודה ,עשית לי
חשק לבוא אלייך לאיבחון.
הגיע הזמן .
הפרעות קשב וריכוז ,
אולי צריך לפתח שיטת לימוד,
לילדים התזזיתיים ,
במקום ל"למד" אותם ו"להתאים" אותם למערכת.
בסיפרו "לחיות ולאהוב" של בוסקיליאה,
הוא נותן את האני מאמין שלו לחינוך:
למד את הנחש לזחול,הארנבת לרוץ..
הדג לשחות...הציפור לעוף,
ואל תנסה ללמד את הציפור לשחות וכד'..
רעיון?
אבל זה כי את יחידה ומיוחדה. אין יותר חכם מזה.
נו, ויש כאלה שסבורים שיותר קל ללמוד לכתוב ולקרוא כשיושבים על התחת.
מצדי שיטפסו על עצים וילכו על גדרות וירוצו בשדות (כך גדלתי אני..), אבל כשירצו לשבת רגע בשקט, אני רוצה שיהיו יכולים.
חוצמיזה, את מתפרצת לדלת פתוחה - ראי את מספר 1 ברשימת הרדיקל שלי למעלה ((:
הכותרת מזכירה לי שפעם הייתי מבקשת מהמתדלק בתחנה לבדוק לי "שתן זין."
והוא היה מרים את המכסה
וכמובן בודק שיש לי שמן ומים.
כמו ששמת לב אין לי שום דבר חכם להגיד על קשת וריקוד.
ילד בכלל לא צריך לשבת על התחת וללמוד...
הם יותר מדי יושבים על התחת עד שמתנוונים להם כל השרירים במח
כדי ללמוד, וללמוד היטב, רצוי שיהיה בתנועה.
לגמרי.
הפרעה מהסוג ששום תרופה קונבנציונאלית לא תביא מזור.
((:
הפרעות קשב
לא כתבו עלי ספר
חשבתי...
עיר בלי ראש עיר
זה גם סוג של הפרעה
לא?
בוגרת. התכוונתי בוגרת. תודה.
לא יודעת לגבי 'מבוגרת'.. יכולה להבין בוגרת, בשלה.. מבוגרת זה כבר הגיל השלישי.
בוא נראה אותך מנהל בצפר קודם ((:
וגם "נורמלי" זז כל הזמן, בכלל הקיום עצמו נהיה היפראקטיבי.
התכוונת אם אי פעם היינו נולדים אלמלא הורינו?
התשובה היא לא היינו, אבל הורות מבוגרת ומודעת
(ראיתי את ההתכתסבות בינך לבין פליקר, יש זילות למילה הזאת,
כולם משתמשים בה, לא כולם מבינים מה משמעותה וכמה הם לא מודעים.)
היא הדרך היחידה לגדל דור "נורמלי".
יותר מדי הורים צעירים עם התפתחות מנטלית של ילדים
מביאים ילדים לעולם.
אם אני ראש ממשלה (דיקטטור :)) לידה לא לפני גיל 30.
עכשיו כן.
((:
אפשר לאמר זאת גם כך. לדעתי זה אפילו יותר פשוט. אבל זה לא משנה.
השורה התחתונה שלך כאן - קולעת לגמרי.
נו, עכשיו את מדברת על מידת היעילות שבידיעה שמתקשרת לעוצצמת המודעות אצל ההורה.
בואי נגיד את זה ככה (יותר נכון אני אדיד):
אם אדם ייקח החלטה שהוא קודם כל הורה ואחר כך בנזוג (הם יכולים גם לעמוד באותה מדרגת עדיפויות ולרב לא ניפרדים זה מזה) ואחר כך, שכיר, מנהל, בן, ועד ביית וכולידברים ייראו אחרת.
הבעייה היא שאנשים נותנים לטרדות שהן טפלות מאד ביחס לעובדת היותנו הורים להסיח את דעתנו מהדברים ה ח ש ו ב י ם ב א מ ת.
מודעות זו התחלה טובה. אין ספק. (לצערי, התרגום שלה לשינוי בפועל, לעיתים אורך שנים וכשמדובר בילדים, זה מבאס אותי).
מודעות זה החצי היותר חשוב בעבודה העצמית של ההורה על עצמו כאדם, כהורה, כבן להוריו כאח לאחיו וכן הלאה.
כל מטפל מתחיל יודע את זה.
גם את.
טוב פליקי, מה את צועקת... ((:
לא מוצאת סתירה בין הדברים.
מסכימה לגבי מודעות. (בתנאי שיודעים מה לעשות איתה, לא כולם חכמים ופרקטיים כמוך פליקר, תעיפי מבט מסביב, כמה אנשים את רואה שמודעים לקשיים של עצמם ולא עושים עם זה כלום? הרבה אה?)
אני גם חושבת שהיפראקטיביות זה סוג של מתנה, אז מה..
מודעות זה יופי. אבל זה לא מספיק.
ההבדל בין הורה עם הפרעות קשב ואמא היפראקטיבית ולהורים אחריםאכן שונה בקצב החיים .
הדבר היחיד שמבדיל הורה כזה או אחר ממשנהו ללא ייחודיות ההפרעה ממנה הוא סובל - היא ה מ ו ד ע ו ת למצבו.
הורה כזה יידע לקשור נכון את הקצוות במיקרה ותהייה השפעה על הילד ולמנוע ממנו ויא דולורוזה איבחונית.
הבנת תמר???
מ ו ד ע ו ת!
הפרעת קשב מעולם לא מהווה מיכשול בפני מודעות. והורה מודע גם הופך מתון יותר בהתנהגותו גם זה הסובל מבעייה אורגנית!
אם את לא חושבת ככה זה בסדר :) אני י ו ד ע ת שזה ככה:)
תודה איילי.
((:
ישנם כאלה שאכן טורחים לעשות זאת.
(אףפעם לא מאוחר)
תשמע, זה נכון. מצדשני, ילדים לא מגיעים עם הוראות הפעלה..
ואיפה היינו אנחנו אלמלא הורינו?
בכלאופן, אני טוענת שלא חייבים שהגרוע הזה יתנחל אצל הילדים ויעבור הלאה לדורות הבאים.
אבא יכול לתת דוגמא אישית בכך שיהיו לו ערכים שהוא גם מקיים וגם אומר אותם. הדוגמא לא מוכרחה להיות באותו נושא בדיוק. וכן, מה שחורה לי במיוחד זו המהירות בה אנחנו מגדירים את השונה כבעייתי, גם כהורים. מסכימה עם פליקר שדוגמא אישית היא בעלת המשמעות הרבה ביותר ואחר כך העידוד המתמשך.
אחלה ערסל דפקו לבונבון מהתמונה :)
תודה על פוסט מעניין.
אגב, נראה לך שאני צריך אבחון? :)
שבת נהדרת.
טוב, פליקי ענתה לך, אז אני משיבה לשתיכן ((:
יש כלכך הרבה תנאים שצריכים להתקיים כדי שילד יהיה יכול ורוצה לשבת על התחת וללמוד.. לא תמיד דוגמא אישית עוזרת,
איזו דוגמא אישית יכול לתת אבא מופרע קשב או אמא היפראקטיבית??
לעיתים דווקא השוני בקצב או באופן החשיבה או במידת הרגישות או כל שוני מהותי אחר בין הורה לילד, גורם להורה להיות בטוח שמשהו לא בסדר עם הילד ומכאן ועד מה חושב הילד על עצמו וההשפעה של זה על תפקודו - המרחק קצר.
דוגמא אישית זה יפה כשרוצים להקנות ערכים, לא תמיד זה נכון בהתנהלות מעשית.
ישנם כאלה הזקוקים לאבחון,
טרם היותם הורים.
מתוך הטקסט התחדדה לי הידיעה שלא כולם צריכים ויכולים
להיות הורים. יש הורים גרועים שם בחוץ. המון.
((:
נו.. יש דברים שבלתי אפשרי לי להתעלם מהם.
בטח זוכרת. בלילה חיפשתי אותו, הלכתי לאיבוד בפוסטים שלך..((:
אבל הנה, מצאתי. בקישורים, בתוך המילה 'דיסקוס'.
אבל בכלל לא הזכרתי את TOVA . הוא לגמרי פאסה מבחינתי, פאסה ופסול.
אם כבר, ה-בי אר סי, שמקיף הרבה יותר תפקודים, אבל גם הוא בעיניי, מקסימום,
רק משחק לתרגול.
אוהבים אותך תוהו.
האמת היא ש'אלרגיות' הן נושא שאינו נלקח מספיק ברצינות. וגיל ההתבגרות הוא מאד טריקי לאבחנות. ובכלל, כשכולם צריכים להתיישר עלפי שיטת לימוד אחת, אין פלא שחלק לא קטן מפתחים כלמיני סוגים של אלרגיה שעלולה גם להתקבע עד קץ כל הדורות.
דיסלקציה, אגב, מוכרזת רשמית רק אחרי אבחון והתערבות טיפולית של לפחות שנה ברצף, במידה והטיפול לא שינה את מצב ההתחלה. (זה נכון גם לגבי שאר ה'דיסים').
כשהייתי בת חמש, הייתי מקריאה סיפורים לילדים בגן, הגננת מאד התרשמה ואמרה שכדאי להקפיץ אותי ישר לכיתה ב'.
נו, אז הוחלט לאבחן ואמא שלי ישבה איתי מול פסיכולוגית שביקשה ממני למלא איזו משימה, ותוך שהיא מסבירה, הפכה מול עיניי שעון-חול ענק וצבעוני. כמובן שכלכך מוקסמת הייתי מזרם החול הנודד מלמעלה למטה בתוך פעמוני הזכוכית, שלא ביצעתי שום משימה בזמן הקצוב. ובסוף הקיץ מצאתי עצמי לבושת חולצת כפתורים תכולה עם סמל בית ספר על הכיס הימני, מול לוח שכתוב עליו - שלום כיתה א'. האבחנה הייתה - לא מתאימה ללמוד בכיתה ב'. ההמלצה - רישום לכיתה א'. איזה יובש.
shoot..
נשבעת שהייתי בטוחה שהתכוונת לכאוס הכאוטי.. זה כלכך מתבקש ((:
הפוך דקדוק.
קודם הדוגמא האישית (מהרגע שהם נולדים) ובמקביל לה, עידוד.
אוהבת את הרדיקליות שבך...
אם את זוכרת את הפוסט הארוך שלי שדיבר על תרופות, את בטח יודעת מה דעתי על התעשייה הזאת בכללותה.
וגם אל תשכחי שמבחן טובה הוא לא מבחן שבנוי נכון בכלל - כך שאני מחוץ למעגל החינגא הזאת.
אני הולך לעשות משהו שלא עשיתי מעולם...להיחשף לך בפוסט.
ובכן, כשהייתי ילד בן נגיד 12 ולא הצלחתי לקרוא ולכתוב, שלחו אותי מטעם ביה"ס האיזורי לאיזו מאבחנת שעשתה לי מבחנים שונים ומשונים.
באותם הימים לא ידעו בארץ דבר על דיסלקציה ואחרי 6 שעות של מבחנים, שבהם עניתי כמעט באופן מלא ומדוייק על כל השאלות והתרגילים בעל פה ועל אף אחת בכתב, הסבירה לי המאבחנת שיש לי בעיה מוטורית ביד ימין (?) ושהסיבה שאני לא מצליח לכתוב כמו שצריך, נעוצה בקושי לאחוז בעט סטנדרטי ולכן הומלץ לי לכתוב בעט עבה, שרכישתו הצריכה כינוס של ועדת החינוך של המשק, שתפקידה היה לאשר תקציב בשביל לקנות לי עט מיוחד.
את בעיות הקריאה, סברה המאבחנת שאפשר לפתור עם משקפיים פשוטות.
ליום הלימודים הראשון בחטיבת הביניים, הגעתי מצוייד בעט בעובי של סנדה ובמשקפי ראיה שאיתם לא הצלחתי לראות כלום.
עוד כמה ימים והבנתי לבד ממה אני סובל...זו הייתה אלרגיה לשינון חומר לימודי של כיתה ז'.
שבוע אחרי זה לקחתי מהספריה עשרה ספרים ואחרי חודשיים כבר קראתי באופן שוטף, האלרגיה לשינון לא עברה לי עד היום, גם לא הדיסלקציה.
את אחי הצעיר ממני בשש שנים, כבר איבחנו במדוייק כסובל מדיסלקציה רצינית ובמקרה שלו המליצו על כלמני פתרונות רדיקלים, הוא לא יודע לקרוא עד היום ולכתוב הוא יכול רק מספרים...
העיקר האבחנה...
מי זה ככה מתעלל במילות האינטרנציונאל?
נושא קרוב לליבי .
לא ציפיתי בתוכנית (אני לא מצוייד בטלוויזיה, ואם כבר אני רואה אצל חברה אני מזפזפ בין תוכניות מסוגים אחרים)
האמת,
יש לי מלא שאלות אלייך.
אין, אין עלייך ((:
ומה רע בכך? לעיתים פרוע ומופרע יכול להיות מאד יצרני ושמח..((:
אבל בסדר, לטפל. רק בלי ההיסטריה.
יאללה טוב , די..
תורידי אותו מהקיר כבר, נראה לי שהוא שילם מספיק !
(-:
אין לי כוכב, אני יכולה ללכת להביא לך מהמחסן ובכל זאת בא לי להעניק לך שיר הלילה ולו רק בגלל שקלעת לנושא שהעסיק אותי כל כך השבוע, כאילו והיית כאן אצלי בבית.
היא תשתולל
היא תמולל
היא תתפלל
שתקשיבו לה
היא תתעלף
היא תתחפף
היא תתעייף
שתסבירו לה
הוא יקלל
הוא יחולל
במעגלים בחדר
הוא יתבלבל
הוא יתגלגל
הוא יקלל
רק הביטו בו
הוא יירק
הוא יצעק
הוא יבעט
וישעט
שמעו לו
הם יתחננו
הם לא יתמתנו
הם יכאסו
ויתבוססו
במיצי קיבה
רק תנו להם ...
מעט, רק מעט
א ה ב ה
(זה מה יצא)
קראתי מילה במילה.
ישנן הפרעות, אם לא תטפל בהן, חייך יהיו פרועים ומופרעים.
קודם כל ורק בכדי ולו כדי להיות ראשונה , הרסת אותי עם הצילום הזה .
איזה בוביק הוא !