מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מכרסם בבטן (2)
| אולי שעה ישבנו שם במים וספרנו דגיגים וסרטנונים, אִילִי ואני. זה היה כזה גילוי בשבילי. ולא שאני לא מכיר את הבת שלי. אני מכיר אותה. אבל זה היה אחרת הבוקר, כי אני התעוררתי אחרת לגמרי. כי - כי הייתי אחרי לילה של אין-שינה כמעט. לילה של דממה מוחלטת ולעצור את הנשימה ולא להתהפך, ושל אולי-על-הצד-הזה-אצליח, ושל לא-לזוז כדי שמיכל לא תתעורר, ושל אולי דווקא אם אקשיב לנשימות שלה זה יבוא לי. ושל שינה טרופה לקראת הבוקר, ויקיצה פתאומית לתוך הקלה עצומה שהלילה הזה עבר, ושיש לי הפוגה מהמכרסם הזה בבטן, עמוק בפנים, עד הלילה. והבנה ברורה שאני צריך בדחיפות לעשות משהו עד הלילה כדי לסיים את ההרפתקה הזאת ולחזור הביתה. איזה אידיוט אני, כשהגענו אתמול אחר הצהריים לא הבהב לי כלום. הבנות התנפלו על החדר שלהן והפכו את המיטה לפיקניק במבה-ביסלי, ואנחנו התארגנו לצאת מיד לטבריה, למסעדת-הדגים שכולם במטֵה דיברו עליה. ישבנו שם, על רציף עץ גבוה מעל המים, והסתכלנו על האורות הרחוקים בצד השני של הכינרת, ופתאום כשכבר היה חושך מוחלט ידעתי שאני בבעיה רצינית. כי אין מצב שאני יכול להגיד למיכל, תשמעי, אני לא יכול להישאר כאן, אני צריך שנוותר על כל הסיפור, אני צריך שניכנס למכונית ונחזור הביתה, וזה צריך לקרות עכשיו, לפני שאנחנו חוזרים לחדר ולפני שמכבים אורות. מיכל הייתה מתפלצת, אני בטוח. מה עובר עליך, גבי, מה עובר עליך לעזאזל. כל הרעיון של החופשה הזאת היה בגללך, שמיניות-באוויר עשינו כדי לארגן את זה, הזדמנות אחרונה לפני הג'יפה עם אבא שלך. ואני לא הייתי יודע מה לענות לה, כי היא צודקת, כמובן. אז בלעתי חזק חזק. וחשבתי שצריך להתחיל להעביר את היום הזה, וכשישבתי עם אִילִי וספרנו סרטנים במים באה לי פתאום מחשבה שהמכרסם הזה, אולי הוא דומה לזה של אבא, אולי בשביל זה הוא בא לי שוב, כי אולי ככה אני אוכל להבין מה קורה אתו. וזאת הייתה כמובן מחשבה אידיוטית לגמרי שבאה לי רק מהפחד של עוד לילה, ואחריו עוד לילה במקום הזה. כי המכרסם שלי מתעורר רק במקומות שאני לא מכיר. וזה של אבא אוכל אותו מבפנים כבר הרבה מאוד זמן, זה רק שלא ידענו עליו. כי (ככה הסבירו שני רופאים, ועוד אחד בכיר במיוחד) הוא התחיל בפינה מאוד חבויה בתוך הבטן, באיזו הסתעפות נידחת של מערכת העיכול, לא ברור לגמרי איפה, ושם הוא גדל למימדים האלה, ובעצם לא הייתה שום דרך לגלות אותו ככה, בשגרה. ועכשיו הוא כבר בכל מקום, ואין מה לעשות בקשר אליו. זה ייקח מה שזה ייקח, כמה חודשים הכי הרבה. וזה היה אז שמיכל התחילה להגיד לי שאני צריך לדבר עם אבא, ולהכין אותו, ולספר לו את האמת. לעזאזל, מיכל. איך מתאים לך להגיד לי מה אני צריך לעשות ולהמשיך הלאה עם היום שלך. ומה אם היית את צריכה לספר למישהו אמת כזאת. מה היית עושה אז. לעזאזל, לפעמים אני נתקע בכזאת מלכודת מחורבנת, לכל כיוון שאני לא מסתובב נתקעים לי הסורגים בפרצוף. הסיפור הזה עם אבא ייקח חודשיים שלושה, מקסימום חצי שנה. ואין לי שום דרך לעקוף את המסלול הזה. ומיכל צודקת, אבא צריך לדעת. זה לא יהיה כמו אז, כשאימא מתה בלי שום הודעה מוקדמת, שהוא התקשר אלי בשישי בלילה מהדירה של האלכסנדֵרים ברמת-אשכול, ואמר שהוא חושב שאימא לא מרגישה טוב, ואולי כדאי שאבוא לראות מה אתה. ואני ידעתי שאם הוא מתקשר בשעה כזאת ביום שישי סימן שקרה משהו רציני. ודהרתי לשם, ומזל שהכבישים היו ריקים, כי מי כבר מזיז מכונית בשישי בערב בירושלים, וחשבתי שבטח אגיע ואעזור לה לשתות מים, ואקים אותה על הרגליים ואסיע את שניהם הביתה והכול יהיה בסדר כי תמיד אני מסדר להם את העניינים. אבל ברגע שראיתי אותה הבנתי שזהו. אמרתי למיכל שאני לא יודע איך לעשות את זה. אני לא יודע איך לספר לאבא. בשביל זה יש עובדים סוציאליים בבית-חולים, לא? ושאני מכיר את אבא, הוא לא יקבל את זה טוב. ושאני לא יכול עכשיו, אני צריך קצת זמן בעצמי. וזה היה אז שהיא באה עם הקטע של החופשה. ניסע, נשתולל עם הבנות, ננוח כמה ימים נהדרים בכינרת, וכשנחזור תספר לו. ואני אמרתי - ואללה, נשמע לי סידור לא רע. קדימה. והיא התיישבה על הפרויקט ותוך שעתיים כבר היו לנו שני חדרים קרובים במיוחד לים, והייתה רשימת אטרקציות בסביבה שצריך לקחת את הבנות שמיכל הורידה מהאינטרנט, ושלוש מסעדות שהן ממש חובה, ובגד-ים חדש לכרמל. וזה תקתק כל כך מהר שאני לא הגעתי להתעסק בכלל במחשבה שאני שונא נסיעות. ומיטות שאני לא מכיר. וחושך של חדר זר, ומרחק גדול ובלתי נתפס אל המקום שלי בבית. פעם, מזמן, כשנסענו ללונדון לירח-הדבש אמרתי לה שיש לי קטע עם נסיעות. והיא שמעה אותי מגמגם את הווידוי הזה ופתרה את כל העניין בחמש מלים: אבל-גבי-עכשיו-אתה-אתי. מדהימה מיכל, ביכולת שלה לצמצם בלגן גדול לחמש מלים ששמות הכול במקום, וסוגרות אותו במגירה. ומאז זה החזיק יופי. עד אתמול. מאיפה בא לי הקטע הזה שוב, לכל השדים. איך ישבתי עם הילדות בחדר שלהן ושיחקנו דומינו ודמקה, וכרמל אמרה שוב ושוב שהיא רוצה לקרוא כל הלילה והיא לא תלך לישון אפילו שאִילִי תירדם, ואני אמרתי שוב ושוב שזה חופש והיא יכולה לעשות מה שבראש שלה, וכל הזמן הזה ראיתי את ההבהוב כאילו בפינה, שם למעלה, בחיבור של הקיר לתקרה, ותפסתי שאני בסרט הזה שוב, ומה פתאום עכשיו, ואני דואג, אני נטרף מדאגה, אני צריך לחזור הביתה במהירות - אני צריך לראות שנשאר בית - ואת אבא, דחוף - ואיזה שיגעון זה היה לנסוע דווקא עכשיו, מה אני יודע, הכול יכול לקרות כשאנחנו פה - מי מבטיח לי בכלל שיהיה לי לאיפה לחזור.
© כל הזכויות שמורות
פרק 1 http://cafe.themarker.com/view.php?t=1166884
|
תגובות (48)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לפעמים רק לנשום בלי כאב
בא עם תחושת אשמה.
להסתכל איך העננים ממשיכים לשם
ולא נעצרים,
מעורר פליאה.
צריך לעבור חיים שלמים
כדי להבין שאי אפשר לשכוח.
דניאלה
תודה, נהנתי :)
התחושה הזו שהכל מתמוסס מתחת הרגליים ואין קירות ואין בסיס ואין ברור ואין עתיד, רק הדבר הזה בבטן....
- כל כך אמיתי מועבר כאן.
לוח השח מט הזכיר לי את זה .
והכתוב את הסיפור אודות ההוא שמכל איבר עטו חיות לטורפו ועל פי תהום ראה תות. טעם אותו והוא ערב לחיכו.
למה?
כי יותר מאשר לחיות את הרגע זה גם לחקור בתוך עצמינו.
אני, כשאני לא מצליח חהרדם,
אני תמיד יוצא מחדר השינה
(אין דבר מעצבן יותר מחדר שינה שלא "מיישן" אותך)
ועושה מין כלמיני דברים, כאלה שלא מצריכים חשיבה,
כאלה שאפשר לעשות גם בלי להתרכז בעשייה שלהם,
כאלה כמו - לאכול משו, לשתות כוס קפה-שוקו עם חלב וניל
ולעשן סיגריה על הנדנדה שעל המרפסת.
יכול להיות שזה לא עוזר לי בענייני ההרדמות,
אבל מה שבטוח, אחורי זה - רעב אני לא,
וגם אם משו בבפנוכו מכרסם בי בלי שאני מצליח לפגוש אותו,
ככה לפחות, גם הוא מסתער על האספקה שהכנסתי לו ועוזב אותי לקצת,
וגם אני יכול תוךכדיכך להיות פנוי לחלוטין למחשבות ולדאגות שלי.
ואת לקחת את הדאגות למקומות גדולים, ואז אני חושב שאולי
קל לך לעשות זאת ממקום של גבר ושככה את כאילו
מרחיקה אותם מהזהות הפנימית שלך אבל עדיין איני מבין את הסיבה.
וזה תמיד סנוויץ' מה שאני מכין לי בלילות האלה, תמיד סנוויץ',
זה למה תמיד יש לי לחם פרוס בפריזר.
בקר טוב עדית
קוראת את השורות שוב ושוב ומעריכה את אומץ ליבך להסיר הגנות ולגעת במקומות
רכים, רגישים.
המכרסם הזה נמצא בעצם אצל כל אחד. לפעמים בשיפולי הבטן, לפעמים בגרון, לפעמים
במרכז החזה, לפעמים אי שם בסרעפת, בכפות הידיים, בבירכיים...
ויש אנשים שאת המכרסם הזה סוגרים בתיבת ברזל וחותמים את המכסה, אומרים שאין
להם בכלל את המכרסם הזה.
והמכרסם הזה מרים ראש ונותן סימנים כשאנו פוגשים סרטן או מוות או את שניהם.
והמכרסם הזה בתוך הריק השחור שלו לוחץ עלינו להכיר בכאב, באובדן, בצער, בפרידה,
על סוף והתחלה ומשמעות החיים ואולי מפגש עם המכרסם הזה הוא הזדמנות להכיר יותר
טוב את עצמנו, בשבילינו, בשביל אחרים, בשביל העולם בו אנו חיים...
עדיתוש,
פרק לא פשוט. מעורר דילמות על החיים. רק המחשבה שהסרטן שבמים הוא אותו סרטן שמתפשט במערכת העיכול של אבא, מעוררת אמפטיה וחמלה. השאלה ששאלתי את עצמי היתה: איך "זרקת" אותנו ככה בלי הכנה לפצצה כזו, שרק החיים יכולים לטלטל אותנו ככה ולהפוך את חיינו לגהינום עלי אדמות?
יחסי אם ובת, יחסים בין הורים לילדים.האם עם אביה. שתי הדילמות האלה הן רק רמז לאן הסיפור הזה יקח אותנו. שתי הדילמות מורכבות מאוד. אין לי ספק, כי החידתיות המוצגת כאן, תִפתח בפרקים הבאים. אהבתי את הכתיבה הייחודית הזו שלך שסובבת פרטים רבים, אך בד בבד מניחה לנו הקוראים להחליט לאן להתחבר ובמה להתאהב. תודה לך עדית על כתיבה מעניינת.
יופי מאמי, יופי. באמת תודה. בדיוק חיפשתי משהו שיעיר את המכרסמים שלי מתרדמתם. רגע, מה פתאום? למה? מי רוצה שהמכרסם הפנימי יתעורר ויתחיל במלאכתו. למדתי במשך השנים לווסת את הכרסום שלו ( לא כל הזמן, אבל לרוב) כך שאני יכול להקשיב לו ולחפש ולפעמים גם למצוא את המזור הנכון לכרסום. וכאשר שקט לי בפנים יותר מדי זמן, מגיע משהו שמעיר אותו, במודעות ומתוך כוונה שלי, ואני משתדל ללמוד אותו וממנו.
הסיפור? כל מילה פנינה. גם אצלי מתחיל אחד חדש.
"אני צריך לראות שנשאר בית"
זה מתחיל בגיל מאוד צעיר העניין הזה, מכרסם בבטן.
אפשר לנתח את הסיבות, להבין את החלל הזה שבנשמה, להתמודד עם זה באומץ, אבל זה לעולם לא יעזוב אותך.
אני במקומו, היייתי בוחרת לעזוב את החופש, הנופש לחזור ולספר....להסיר את האבן מהלב, להוציא את המכרסם החוצה, לנשום אויר מלא לריאות .....גם אם זה הכי כואב בעולם...זה משחרר.....
תודה עדית על סיפור כל כך מציאותי ומרתק:)
*
סיפור קשה.... ולא פשוט !
לא יודעת איך הייתי נוהגת במקומו, את העברת תחושות בצורה נפלאה עדית.
תודה !
*
עידית יקרה, את ממשיכה לעשות לי את זה !
בעיניים עצומות הולכת שבי אחר סיפורך הארוג בטוב טעם :)
(בא לי לתפוס את גבי לשיחה "שירגיע")
מכירה רק אחת ששרה את התזזיתיות של המכרסם הזה,
ועוד מצהירה: "אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב ......אני אהיה לי בית לעצמי...."
http://www.youtube.com/watch?v=dfO8aFEnEoA
החלל הזה - לפעמים הוא מתמלא...
חיבוק
זהבה
אין לי מילים טובות יותר, זה פשוט מתחבר אלי פיקס.
תארת את תמונת המצב הזאת הכי טוב שאפשר.
לא קל לי לקרוא את זה.
את פשוט כותבת מעולה.
המממ.
לולא הכרתי את יכולתך המופלגת כסופרת, הייתי אומר שאת נשית מדי כדי להרגיש, לדבר, גברית. ואולם, כשידייך שלך, המומחיות, טוות את האריג - אשען לי אחורנית בכורסא, ואתן לך להפנט אותי להאמין...
קדימה, אבא... ספר לי...
בדיוק כך, וגם מאחורי הסורגים האלו כל כך מוכר לי, בעיקר בשנים שאמא הייתה חולה אבל גם עכשיו, אפילו השבוע, שסוגרים
אותך מכל העברים (ולפעמים זו אני שסוגרת, למרבה הצער) ואין פתח יציאה,ונותר רק להתפלל ולהמתין.
וגם ה"עכשיו אתה איתי" של מיכל, שבאמת מסדר את כל הבלאגן, והמילים הללו שלך, שתי וערב שמוליכות שבי.
(מישהי הזכירה כאן חיבוק??? גמני רוצה!!!)
*לך עידית
"ופתרה את כל העניין בחמש מלים: אבל-גבי-עכשיו-אתה-אתי. "
"מדהימה מיכל, ביכולת שלה לצמצם בלגן גדול לחמש מלים ששמות הכול במקום, וסוגרות אותו במגירה. "
לקחתי ת'זמן
קראתי וקראתי
ומצאתי.
צימצום הבלאגן ל 5 מילים
זה מה שצריך
לפעמים.
מעולה!!!!!!
הערב נאמרו הרבה מילים
וכבר פחות כבדה
ויותר שמחה.
אל דאגה....
גם לי זה תקתק נורא מהר , ולא חשבתי שאני שונא להיות רחק מהבית שלי, להיפך, זה תיקתק מהר מידי
ולפעמים,
אני אוהב להכנס לפה יותר מאששר לבית שלי,
מעניין פה, והכל קורה כל כך מהר.
החלק שאני שונא, זה שנגמר הפרק.
יש עוד?
הרבה?
יופי.
קראתי בענין את סיפורך
אהבתי את דרך הכתיבה של המספרת מעורבותה
אפרת*
עדית היקרה
מקסים, כל מילה נוספת רק גורעת
*
עדית יקירה
נתן יונתן כתב
"הבית זה מקום שאם אתה רוצה
לשוב אליו ,תמיד פתוחה בו דלת לקראתך"
(מקווה שהצטוט נאמן למקור..)
מעניין לעניין באותו העניין
ממשיכה לרתק אותי לסיפורים הנפלאים שלך.
כמובן מחכה להמשך!
אין לך מושג, שירתי, כמה אני שמחה!זה יפה. אפילו יפה מאוד. אבל אני צריכה לחזור ולקרוא שוב פעם בשביל להגיב ברצינות...כמו שצריך.
אבל הכי חשוב שהשיעול עבר לך והוא אגב, לא עבר אלי למרות החיבוק.
ממי יפה
כבד לי
מכרסם לי
לוידעת
מה לי
צריכה זמן.
עידית יקירתי, את בונה את המתח כל כך נכון וקוטעת את הסיפור בדיוק היכן שצריך והשאלה הקרדינלית הזאת, אם יהיה לאן לחזור כנראה היא לב לבו של הספור שלך ומה באמת עושים עם המכרסמים האלה? מקיפים אותם בילדים משתובבים על מצע במבה ביסלי? והאובדן שכבר היה וזה שעוד ממתינים לו, ואיך מספרים לאבא שהוא עומד לאבד את עצמו. עידיתי, שאלות הרון אסון כולן והגורל עומד מן הצד ומצחקק בציניות?
אוהבת את הסיפור שלך יקירתי וזה שהחלטת על גוף ראשון מחזקת את הסיפור מאוד מאוד, וגם בשפה מאוד נכונה לו.
תודה יקירתי ו*
לאה
אבל לא קיבלת שיחרור מהמון ספלים של תה מעולה.
שוקי
עדית,
כרגיל, סיפוריך מופלאים.
אהבתי מאד את הפרק הראשון (ונשכח ממני להגיב)
ואת השני גם כן.
כל כיוון שאני לא מסתובב נתקעים לי הסורגים בפרצוף.
המתח בין הסורגים שבחייו לבין הבית הבטוח,
המקום היחיד בו יכול להניח את ראשו ולנוח עד שינה מלאה.
הסורגים בהם נתקל, לא רק בבית, אלא בכלל בהוויתו,
וחיפוש הפתרון לפרוץ אותם.
מחכה להמשך, יעל
מוכר לי הפחד שאין לאן לחזור. פעם אהבתי ליסוע כי תמיד רציתי להיות במקום אחר ממה שאני (ונסיתי לברוח מעצמי מפה לשם), כיום מעדיפה להישאר כי מפחדת שמשהו יקרה כשלא אהיה פה. בקיצור, אף פעם נסיעה זה לא רק נסיעה .
מכירה את המכרסם הזה מקרוב, חופשות שמתבטלות, חרדה שמתעוררת כשהכי פחות מצפים לה...
תיארת את זה נהדר. לכל אחד ה-"טריגר" שלו. ומעבר לזה יש המון מסרים בכתיבה שלך, במערכת היחסים גבי-מיכל, גבי-עם אביו, שכל אחד יכול למצוא את עצמו להזדהות... מצפה להמשך :-)
סוזן
לכל חברי היקרים - צפירת הרגעה!
למדתי להתרחק לפני שבא שיעול, וחוצמזה הרופא אמר שאני כבר בריאה....
.
.
ותודה ענקית לכולכם!
מופלא אבל גם מדאיג * אני ממש רואה אותו בבטן....
בצרפתית אומרים:
Jamais deux sans trois
שזה אחד ממשפטי הילדות שלנו בבית,
שזה אומר-אף פעם שתיים בלי שלוש, שזה אומר בד"כ שאם קיבלתי שתי מכות, כדאי כבר לחכות לשלישית , או במקרה הזה, אני מחכה מאד וגם קצת פוחדת מהמכרסם השלישי שיבוא.
נהדר. אפשר חתימה? אבל מרחוק, בגלל המיקרובים.
אין עליך !
ביכולות לטעת בכל אחד הרהורים נוגים ...
אין !!
זה תיאור מאוד חי של חיבורי קיר-תקרה: חוסר האונים- כשהם מהבהבים מעל הראש...
לא מבינה בשחמט. אולי גם שם, עם כל החוקים והשחור-לבן, יש שטחים אפורים, וחיבורים רופפים בין משבצות...
פעם, הרגתי מכרסם אחד. אולי יותר מאחד...
ואת האורגת, הורגת בשריטות איטיות.
נשרטתי עד הסוף,
כי מצאתי בית בשלוותי בהשלמתי.
יפה לך ירושלים
תמיד מייחסים למחושים בבטן פחדים וחרדות
וכל הסיטואציה הזאת שם בטבע עם הבנות
עם כל הרגשות האלה..נראה
כמו עורר פחדים ומחשבות הרבה
רגשות אשם ...וכל השלילי הזה
אבל כתוב כל כך מדהים
כמו לחיות את זה....אתך לגמריי.
אבל-גבי-עכשיו-אתה-אתי.
מדהימה מיכל, ביכולת שלה לצמצם בלגן גדול לחמש מלים ששמות הכול במקום, וסוגרות אותו במגירה.
הבחירה הנכונה ואז הכל פשוט מלבד הבחירה הנכונה
מדהימה שכמותך. ! עונג עונג ... כל מילה.
אוהבת *שלך שרי
"מי מבטיח לי בכלל שיהיה לי לאיפה לחזור"
אני בטוחה שבחלק מספר שלוש
הוא יהיה יותר בטוח בעצמו.
יהיה לו לאן לחזור!!!!!
אופטימית שכמוני.
מכירה את ההרגשה הזאת שהבית שבו את נמצאת הוא לא באמת הבית שלך.
חייתי כך הרבה שנים עד שעשיתי את השינוי.
מצאתי את הבית שלי.
בעצם אני חושבת שמצאתי את עצמי.
צריכה לקרוא את הספור עוד כמה פעמים,כדי להבין אותו ואת כל הדמויות.
תודה
מדהימה נולית ביכולתה לעניק לי סיפורים מופלאים
מחכה להמשך
תודה :-)
תקשיבי.
השאלה מי יודע אם יהיה לי בכלל לאן לחזור ,
היא שאלה קריטית, מכוננת ועקרונית אצל הרבה אנשים.
בדרך כלל כאלה שהיישות החובקת הקדומה שלהם, לוקה.
תמיד תהיה להם השאלה הזאת:
מה זה הבית? איפה זה?
ואם אני אעזוב, יהיה לי לאן לחזור?
מין נוודים נצחיים כאלה, שתחושת הארעיות
היא התחושה הכי קבועה אצלם.
אני מדברת על אלה שלעולם ועד יהיה להם חלל, באזור הבטן.
התחושה הזאת ,נראה לי, מלווה בהרבה אשמה , רצון לרצות
ואיזשהו חוסר שקט.
אין להם מנוחה.
ואנחנו מכירים אותם.
נשאלת בסיפור שלך שאלה לגבי הבית.
לא ברור עדיין לאן הסיפור,
וכנראה שיש סיפור, אבל עדיין אני מרגישה את גבי,
בלי קשר לסיפור- שרוט בשריטה הזאת של
הלוקים -בצד -של -היישות -החובקת .
טוב שיש לידו ילדות קטנות.
זה טוב מאוד.
זה העניין עם המכרסמים האלה, גיטל. אי אפשר לעבוד עליהם ולפתות אותם באיזו חופשה. הם באים והולכים בזמן שנוח להם.
איזה מזל שהערך המוסף שלהם, לפעמים, הוא:
" זה היה כזה גילוי בשבילי"
וזו רק תגובה ספונטנית שלי, שליפה מקריאה ראשונית. אני עוד אחזור
דיתי הרגשתי קצת כמו סרטן
שרץ אחריך בתזזית לכל הכיוונים לכל אורך הסיפור
נופל מעייפות ומחייך אינאל ראבאק זה היה כיף.
ימים יפים ובריאות ללא עיטוש
שוקי