| אולי שעה ישבנו שם במים וספרנו דגיגים וסרטנונים, אִילִי ואני. זה היה כזה גילוי בשבילי. ולא שאני לא מכיר את הבת שלי. אני מכיר אותה. אבל זה היה אחרת הבוקר, כי אני התעוררתי אחרת לגמרי. כי - כי הייתי אחרי לילה של אין-שינה כמעט. לילה של דממה מוחלטת ולעצור את הנשימה ולא להתהפך, ושל אולי-על-הצד-הזה-אצליח, ושל לא-לזוז כדי שמיכל לא תתעורר, ושל אולי דווקא אם אקשיב לנשימות שלה זה יבוא לי. ושל שינה טרופה לקראת הבוקר, ויקיצה פתאומית לתוך הקלה עצומה שהלילה הזה עבר, ושיש לי הפוגה מהמכרסם הזה בבטן, עמוק בפנים, עד הלילה. והבנה ברורה שאני צריך בדחיפות לעשות משהו עד הלילה כדי לסיים את ההרפתקה הזאת ולחזור הביתה. איזה אידיוט אני, כשהגענו אתמול אחר הצהריים לא הבהב לי כלום. הבנות התנפלו על החדר שלהן והפכו את המיטה לפיקניק במבה-ביסלי, ואנחנו התארגנו לצאת מיד לטבריה, למסעדת-הדגים שכולם במטֵה דיברו עליה. ישבנו שם, על רציף עץ גבוה מעל המים, והסתכלנו על האורות הרחוקים בצד השני של הכינרת, ופתאום כשכבר היה חושך מוחלט ידעתי שאני בבעיה רצינית. כי אין מצב שאני יכול להגיד למיכל, תשמעי, אני לא יכול להישאר כאן, אני צריך שנוותר על כל הסיפור, אני צריך שניכנס למכונית ונחזור הביתה, וזה צריך לקרות עכשיו, לפני שאנחנו חוזרים לחדר ולפני שמכבים אורות. מיכל הייתה מתפלצת, אני בטוח. מה עובר עליך, גבי, מה עובר עליך לעזאזל. כל הרעיון של החופשה הזאת היה בגללך, שמיניות-באוויר עשינו כדי לארגן את זה, הזדמנות אחרונה לפני הג'יפה עם אבא שלך. ואני לא הייתי יודע מה לענות לה, כי היא צודקת, כמובן. אז בלעתי חזק חזק. וחשבתי שצריך להתחיל להעביר את היום הזה, וכשישבתי עם אִילִי וספרנו סרטנים במים באה לי פתאום מחשבה שהמכרסם הזה, אולי הוא דומה לזה של אבא, אולי בשביל זה הוא בא לי שוב, כי אולי ככה אני אוכל להבין מה קורה אתו. וזאת הייתה כמובן מחשבה אידיוטית לגמרי שבאה לי רק מהפחד של עוד לילה, ואחריו עוד לילה במקום הזה. כי המכרסם שלי מתעורר רק במקומות שאני לא מכיר. וזה של אבא אוכל אותו מבפנים כבר הרבה מאוד זמן, זה רק שלא ידענו עליו. כי (ככה הסבירו שני רופאים, ועוד אחד בכיר במיוחד) הוא התחיל בפינה מאוד חבויה בתוך הבטן, באיזו הסתעפות נידחת של מערכת העיכול, לא ברור לגמרי איפה, ושם הוא גדל למימדים האלה, ובעצם לא הייתה שום דרך לגלות אותו ככה, בשגרה. ועכשיו הוא כבר בכל מקום, ואין מה לעשות בקשר אליו. זה ייקח מה שזה ייקח, כמה חודשים הכי הרבה. וזה היה אז שמיכל התחילה להגיד לי שאני צריך לדבר עם אבא, ולהכין אותו, ולספר לו את האמת. לעזאזל, מיכל. איך מתאים לך להגיד לי מה אני צריך לעשות ולהמשיך הלאה עם היום שלך. ומה אם היית את צריכה לספר למישהו אמת כזאת. מה היית עושה אז. לעזאזל, לפעמים אני נתקע בכזאת מלכודת מחורבנת, לכל כיוון שאני לא מסתובב נתקעים לי הסורגים בפרצוף. הסיפור הזה עם אבא ייקח חודשיים שלושה, מקסימום חצי שנה. ואין לי שום דרך לעקוף את המסלול הזה. ומיכל צודקת, אבא צריך לדעת. זה לא יהיה כמו אז, כשאימא מתה בלי שום הודעה מוקדמת, שהוא התקשר אלי בשישי בלילה מהדירה של האלכסנדֵרים ברמת-אשכול, ואמר שהוא חושב שאימא לא מרגישה טוב, ואולי כדאי שאבוא לראות מה אתה. ואני ידעתי שאם הוא מתקשר בשעה כזאת ביום שישי סימן שקרה משהו רציני. ודהרתי לשם, ומזל שהכבישים היו ריקים, כי מי כבר מזיז מכונית בשישי בערב בירושלים, וחשבתי שבטח אגיע ואעזור לה לשתות מים, ואקים אותה על הרגליים ואסיע את שניהם הביתה והכול יהיה בסדר כי תמיד אני מסדר להם את העניינים. אבל ברגע שראיתי אותה הבנתי שזהו. אמרתי למיכל שאני לא יודע איך לעשות את זה. אני לא יודע איך לספר לאבא. בשביל זה יש עובדים סוציאליים בבית-חולים, לא? ושאני מכיר את אבא, הוא לא יקבל את זה טוב. ושאני לא יכול עכשיו, אני צריך קצת זמן בעצמי. וזה היה אז שהיא באה עם הקטע של החופשה. ניסע, נשתולל עם הבנות, ננוח כמה ימים נהדרים בכינרת, וכשנחזור תספר לו. ואני אמרתי - ואללה, נשמע לי סידור לא רע. קדימה. והיא התיישבה על הפרויקט ותוך שעתיים כבר היו לנו שני חדרים קרובים במיוחד לים, והייתה רשימת אטרקציות בסביבה שצריך לקחת את הבנות שמיכל הורידה מהאינטרנט, ושלוש מסעדות שהן ממש חובה, ובגד-ים חדש לכרמל. וזה תקתק כל כך מהר שאני לא הגעתי להתעסק בכלל במחשבה שאני שונא נסיעות. ומיטות שאני לא מכיר. וחושך של חדר זר, ומרחק גדול ובלתי נתפס אל המקום שלי בבית. פעם, מזמן, כשנסענו ללונדון לירח-הדבש אמרתי לה שיש לי קטע עם נסיעות. והיא שמעה אותי מגמגם את הווידוי הזה ופתרה את כל העניין בחמש מלים: אבל-גבי-עכשיו-אתה-אתי. מדהימה מיכל, ביכולת שלה לצמצם בלגן גדול לחמש מלים ששמות הכול במקום, וסוגרות אותו במגירה. ומאז זה החזיק יופי. עד אתמול. מאיפה בא לי הקטע הזה שוב, לכל השדים. איך ישבתי עם הילדות בחדר שלהן ושיחקנו דומינו ודמקה, וכרמל אמרה שוב ושוב שהיא רוצה לקרוא כל הלילה והיא לא תלך לישון אפילו שאִילִי תירדם, ואני אמרתי שוב ושוב שזה חופש והיא יכולה לעשות מה שבראש שלה, וכל הזמן הזה ראיתי את ההבהוב כאילו בפינה, שם למעלה, בחיבור של הקיר לתקרה, ותפסתי שאני בסרט הזה שוב, ומה פתאום עכשיו, ואני דואג, אני נטרף מדאגה, אני צריך לחזור הביתה במהירות - אני צריך לראות שנשאר בית - ואת אבא, דחוף - ואיזה שיגעון זה היה לנסוע דווקא עכשיו, מה אני יודע, הכול יכול לקרות כשאנחנו פה - מי מבטיח לי בכלל שיהיה לי לאיפה לחזור.
© כל הזכויות שמורות
פרק 1 http://cafe.themarker.com/view.php?t=1166884
|