כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      19/8/09 18:19:

    תודה על הרצון הטוב סימפי, אולם יכולת להבחין שהסיפור נכתב ב-87, אחד הסיפורים הקצרים הראשונים שלי, למרות זאת אני לא מוצא בו שום פגם ולא מצאתי לנכון לערוך אותו מחדש. העליתי אותו לא כדי לזכות בפידבקים זו אינה המטרה שלי, איני זקוק לביקורות מזה שני עשורים לפחות. המטרה שלי בסיפור המסוים הזה שהוא כמובן דמיוני לחלוטין, הייתה להדגיש את העובדה המצערת שקני המידה בכל תחום של אמנות (מלבד כמה צדיקים בודדים) אינן איכויות, כשרון או יכולות אלא אינטרסים אישיים של מבקרים, עיתונאים, בעלי הוצאות ספרים ושאר פרסונות שקובעים מי ומה. ואם אתה זקוק להבהרות עובדתיות הואיל לקרוא את תולדות פרס ספיר 2009 ואת דעתו של פרופסור מירון על הספר שזכה מן ההפקר ונפסל.

      19/8/09 18:17:
    תודה זר מעדנים משמח אותי מאוד שהסיפור הצנוע שלי מצא בעיניך.
      19/8/09 10:17:

    הסיפור טוב. אין הקפדה על העריכה הלשונית, מה שפוגע בהנאת הקריאה. נראה ששלחת אחרי הכתיבה, בלי לעבור משפט אחר משפט, להוסיף מילים חסרות, לבדוק את הפיסוק, לנכש משפטים לא ברוררים וכו'. חבל. לכתוב אתה יודע.

    מפתיע ויפה! חושף את חולשות האדם כמנתח מח !

     

    J

     

    קייטרינג זר מעדנים

    0

    רומן פוסט אימפרסיוניסטי

    4 תגובות   יום שבת, 15/8/09, 17:33
    אסף צביאלי סרק את שערו בקפידה מול הראי, במברשת השיער של רעייתו. בשתי אצבעות יד שמאלו הניף מעט את קווצת השיער שנשמטה על מצחו, משיבה למקומה באריכות תוך כדי ליטוף מאחה קווצות. בחן את פניו באריכות, את צדעיו, גביניו, דחק את סנטרו לפנים מקרבו לראי תוך כדי סקירה דקדקנית. לבסוף מרוצה למדי מקלסתרו המטופח, הניח את המברשת במקומה ויצא את חדר הרחצה.

    חצה את חדר המגורים של דירתו והתגנב חרש למטבח, אל רעייתו שטרחה שם בהכנת המתכון ליום המחרת. תפש אותה במותניה וכשהוא מושך אותה אליו נשק לה על עורפה החשוף, מדביק את שפתיו באריכות אל העורף הלבנבן והעדין שלה.

    כאשר זו בעוד הסיר כמעט נשמט מידיה פרצה בצעקה:

    'מה יש לך, השתגעת?'

    'כן, בהחלט כן, את משגעת אותי!' השיב בשובבות, מניח את סנטרו על כתפה האחת, בעוד לחיו נצמדת לתנוך אוזנה ושפתיו מחליקות בעדינות לאורך לחיה. מיד הניח לה לפטור ידיה מהסיר, סובבה אליו וכאשר הוא מחבק בעוז את גופה החטוב המטיר נשיקות מרפרפות על עיניה, לחייה, קצה חוטמה וחתם בשפתיה.

    כאשר נעתקה ממנו חסרת נשימה שאל:

    'את באה אתי הערב?'

    'אבל לא קבענו!' השיבה מופתעת. "למה לא טלפנת אלי מהמערכת, הייתי מזמינה בייבי סיטר.'

    'אמנון ביקש ממני לעשות לו טובה, בחמש ממש לפני שיצאנו.' הסביר בנימת התנצלות. 'אך חשוב לי מאוד שתצטרפי אלי. ראשית כך לא נמשוך תשומת לב יתרה ואהיה חופשי לדון ולשפוט ולקבוע גורלות...' ובנקודה קריטית זו חייך בחן, מטלטל את ראשו בחשיבות מעושה מעניק לקלסתרו ארשת מבודחת, בעוד ידיו חובקות עדיין את גופה בעוז. 'גם דעתך חשובה לי מאוד, את הרי יודעת שאין זה בדיוק השטח שלי, ולעתים ההתרשמות שלי היא די שטחית. כך שהיית יכולה לעזור לי, לנתח דברים ולהסיק מסקנות.'

    'בהזדמנות הבאה, כתנאי שתיתן לי התראה מראש ואהיה מוכנה לכך.' ענתה בזחיחות ובחיוך רחב מלא עונג, מדושנת כולה באמונתה בו. 'אל תשתהה שם זמן רב מדי.' הוסיפה מתחנחנת בלחש תוך קרוב פיה לאוזנו.

     

    שבע שנים תמימות נשואים הם באושר לכאורה. אלונה רעייתו, יצור מקסים וכך כונתה עדיין בקרב חוג מכריהם. רבים מהם אף שבחו את מזלו בפניו.

    לאחר שתי לידות שריתקוה לביתם, חיתולים, מרוצי קניות, מזון תינוקות, גידולם, האבסתם והרדמתם – עדיין נותרה אישה יפה וגופה החטוב לא התעוות ולא העלה שומן. אף היום כאשר היו עוברים ברחוב יחדיו, דוחפים עגלת ילדים לפניהם, בעוד הוא נושא את הגדול בזרועותיו; נדהם היה להיווכח כיצד כל זכר מבן-עשרה ומעלה ועד לקשיש נשען על מקלו נועצים בה את מבטיהם. כאשר היו הם חולפים על פניהם הסקרניות עוד בטרם התרחקו, נהגו רבים מהם להסב את פניהם לאחור ולסקור בעיניים תאבות את גווה ואחוריה, למרות מבטו הנזעם והמוכיח.

     

    למתירנות מינית התייחס צביאלי כפרט באהדה רבה, אך כאדם נשוי נטה לבקר את צדדיה השליליים. כך שהטובות שעשה מדי פעם לאמנון שהיה עורך המשנה רב ההשפעה במערכת ומבקר אמנות נודע ונערץ, היוו למעשה שיטה בדוקה להשאיר את רעייתו האהובה מאחוריו, נעולה בביתם. לאחר הכל לא היה מדובר בהונאה או תרמית, שינוי זעיר בודד היה בדיווחים שמסר לרעייתו הנאמנה. היה זה הוא עצמו, אסף צביאלי, כתב עיתונות זוטר זה השנה הרביעית במערכת, שהיה מחזר בלהט אחר טובותיו של אמנון. כל תערוכת בכורה שזה זנח היה צביאלי מתנדב לסקור. וכל הכנת כתבה או סקירה באזור נידח רחוק מהכרך הסואן, בצפונה או בדרומה של הארץ, היה צביאלי מזדרז לשריין לעצמו. צמא קידום היה הוא, הנטל הכלכלי העיק עליו, אך גרוע מכל, רתמת הנישואין חתכה בבשר צלעותיו.             

    הדהירה זה לצד זו בצמד, בגרירת הכרכרה הזו שבע שנים תמימות – הייתה לו לזרא. לפיכך אמנית צעירה בתחילת דרכה, שנולדה למרבית הצער עם תווי פנים שכיחים למדי והטתה את מרצה לאפיק זה של נחמה; או אמנית בשלה שנתייגעה שנים מספר ממטלותיה השגרתיות; מרואיינת שהוא בחר לאחר מעקב חטוף לסקר כביכול של דעת קהל; או סתם אחת שאסף באקראי ליד אחד מחלונות הראווה, או באחד מדוכני האספרסו – שימשו כטרפו המצוי. על המושב האחורי של מכוניתו, או על ספסל חשוך בגן ציבורי באחד מפאתי העיר - היה מגוון מעט, את ימיו האפורים מספר פעמים בשבוע. ואם לא נמצא היה באחת מעיירות הפיתוח או באחד הקיבוצים. או כאשר חלה הפוגה כלשהי במערכת ביחס לתערוכות נידחות; או כאשר אמנון עצמו לפתע התפנה וטרח לראות את האובייקטים במו עיניו; או כאשר נקלע לתערוכותיהם של זכרים חס וחלילה. היה משוטט חסר מנוחה בכרי הציד הסואנים של עירו, עד אשר צדה עינו ואף שיניו צדו טרף, ונתרצה. 

    הסיורים בתערוכות אמנות אהובים היו עליו במיוחד. מסקר היה בערב אחד שתיים עד שלוש תערוכות, כאשר הסבב היה מתחיל לפי מיקומם של המוסדות השונים בהם הן היו נערכות. כדרכו ניצב היה בפתח האולם, בוחן את הקירות, מזהה את האומן ושולף פנקס רשימות קטן מכיסו. אם זכר היה זה שהציג, היה צביאלי מקדיש כחמש דקות מקסימום לסיבוב סקירה מהיר של התמונות התלויות על קירות האולם, מתרשם מהנושא והרמה; שולף את עטו ומציין בפנקסו לפי הנחיותיו של אמנון:

    אלעד אלירון, ציורי נוף, שמן על בד. ואם העיר לו אמנון לצביאלי במערכת על הניסיונות החוזרים ונשנים של האומן לכפות עצמו על הציבור... או הערה דומה פחות או יותר לזו, היה צביאלי רושם בפנקסו צרוף של שתיים או שלוש מלים, עליהן אמור היה לבנות שניים או שלושה משפטי דיווח לא מחייבים – את המלאכה על סמך דיווחיו אלה סיים כמובן אמנון במאמרי שפר דוגמת: "סגנונו היציב והבטוח..." או "תערוכה שתעניין רבדים רבים בציבור..." אך כאשר אמנון היה זוקף את אצבעו ומציין לו לצביאלי 'דיר-בלאק!' היה האחרון מקפיד לרשום את שמו של האמן עם מתיחת קו מתחתיו. היה סוקר את אולם התצוגה במשך שעה ארוכה וטורח לברר עם האמן מה המסר שזה נושא לעולם ומהן דעותיו בכלל. בקוד האישי שלו היה מציין באותיות דפוס ובמרכאות: "מרשים". במערכת הקדיש לו לאותו אומן כתריסר משפטים שהיה מגבב ממחברתו העמוסה גזרי עיתון של ביקורות עבר שונות של פטרונו; אשר לאחר אחת הסקירות הראשונות של צביאלי השליך אליו אותה כאשר הוא פולט בכעס:

    'אם לא תלמד לערוך כמו שצריך סינופסיס עלוב של שנים שלושה משפטים, שלא תעיז לבוא להראות לי את הפרצוף שלך!'

    כאשר נקלע היה לתערוכתה של ציירת שנשאה חן בעיניו, או כאשר עיניו המנוסות קלטו טרף וחושיו אמרו לו כי הציד ממשמש ובא. היה עוזב מיד את תערוכתה, ממהר לגמור את הסבב שנכפה עליו וחוזר מיד אל תערוכתה של טרפו המיועד דרוך כולו.

    כך היה זה גם בערב זה. ניצב היה בפתח תערוכתה של ציירת מבטיחה מבחינתו בלבד, לאחר גמר הסבב המתוכנן לאותו הערב. במבט מקיף סקר את האולם ולא נטש את הסף בטרם ווידא שהיא אכן קלטה את נוכחותו.

    יאמר לזכותו כולן היו יפות בעיניו ולא בחל באף אחת מהן. נופך מיוחד היה מוצא בשליפתה של ציירת מתערוכתה היא. לעתים מקרב קרוביה ומכריה, בהבטחת כתבה או בעצם התעניינותו המקצועית בה. אתגר שכזה העצים את הנאתו.

    כהרגלו סקר את האולם ואיתר את הציירת שעמדה בגבה אליו, לפני זוג קשישים שהאזין לדבריה. צביאלי נעץ מבט מאיים ממוקד בקשיש וזה שנחרד גרם לציירת להפנות את ראשה לאחור, אליו. זה היה העיתוי להתחיל בסיבוב. מיד החל בצד הנגדי כדי לסיימו בקרבתה. הולך היה לאיטו לאורך הקירות, מתעכב מדי פעם ליד אחת התמונות, סוקר אותה בפיזור דעת בעודו הופך במוחו את תווי פניה ומעלותיה הפיסיות של הציירת.

    אכן מעלות היו לה למכביר. איילה צעירה בעלת שיער ערמוני ומתולתל שגלש לכתפיה הגאות; עיניים שקדיות, ערניות וחוטם סונט חצוף.

    זה הולך להיות ערב מטריף! סבר צביאלי כמעט ועמד לחכך כפות ידיו בהנאה לנגד עיניה.

    כאשר עמד לסיים את הסיבוב באולם במרחק צעדים מספר ממנה, שמע את זוג הקשישים נפרד ועוזב בחופזה, צעדיהם הכבדים הדהדו באולם הריק. מיד השלים את הסיבוב ועמד מספר דקות כאחוז שרעפים. הסתובב ופנה אליה ניצב על מקומו במרחק קל ממנה, בעודו בוחן את פניה בעיון – כמו החלטות הרות גורל עומדות בפניו. כאשר זו השיבה לו במבט סקרני צעד לעומתה את מספר הצעדים שהיה עליו לעשות כדי להתייצב בפניה והצהיר חגיגית:

    'ערב טוב, באתי לסקר את תערוכתך מטעם "דברים-בגו".'

    'אוה...!' פתחה זו נרעשת כולה בעוד חיוך של הפתעה ועליצות מאיר את פניה.

    'לא ציפיתי, נעים מאוד... אני מקווה שהתערוכה מוצאת חן בעיניך.' הוסיפה בפרצי צחוק קצרים של מבוכה ואי אמון במזלה הטוב, בעוד היא הולכת ומסמיקה.

    'בהחלט תערוכה נאה מאוד עם רמה מקצועית נאותה, אחרת לא הייתי טורח להציג עצמי.' את שמו לא מסר לה, אמצעי בדוק למנוע המשך קשרים לא נחוצים – שם העיתון הספיק לצורך זה. גם המנוסה ביותר שפגש עד כה נמנעה מלדרוש ולשאול לשמו, גם כאשר עמד הדבר על קצה לשונה – שמא תפגע בסיכוייה, או שמא האווירה הקסומה שנוצרה לפתע, תפוג כלא הייתה.

    'אולם ההתרשמות שלי היא הייתי אומר, כוללנית. לכן הייתי מעדיף שתעברי עמי על עבודותייך ותצייני את המיוחד בכל אחת ואחת מהן.'

    האומנית שעמדה לפניו מעט מבולבלת עדיין, התעשתה מיד.

    'כן, וודאי, מוטב שנתחיל לפי הסדר בעבודות הראשונות שלי.'

    מיד הובילה אותו לקבוצת תמונות סמוכה, שעתה כאשר נתן את דעתו פעם שנייה אליהן, נראו אף לו כחובבניות למדי. תוך כדי האזנה לדבריה שלף את פנקסו ורשם: "עבודות ראשונות, חן נעורים תמים".

    כך סבבו באולם היא בביטוייה השאולים ממאמרי ביקורת בעיתונות של סוף השבוע, מאמרי השפר של מוריה השונים, נחלצת אט מהתרגשותה. משימה בהחלט לא קלה כאשר נופל עליה מבקר אמנות בתערוכת בכורתה. צביאלי לעומתה פנקסו ועטו בידיו, צעד בעקבותיה סמוך ככל האפשר לגווה המפתה, רושם בפנקסי את צירופי המלים עליהן יבנה משפטי דיווחיו במערכת. תוך כדי עיון מדוקדק בפרטי גופה התואמים, בצחור עורה, רעננותו, בחינניותה, בשפתיה הנעות והחושפות שיניים צחורות, חניכיים אדומים כדם.

    'האם זו אכן תערוכת הבכורה שלך?' שאל זוקף את גבותיו בתמיהה מעושה.

    'כן', השיבה לו קצרות.

    'אני פשוט מתקשה להאמין!' ציין צביאלי בחנופה גלויה. 'הייתה לך בטח פתיחה חגיגית, את יודעת, שתייה, קרובים ומכרים וכל מה שקשור בכך?'

    'לא עשיתי מזה עניין גדול, פתיחה רגילה. אני נמצאת בסוף שנת ההשתלמות שלי, והתערוכה היא למעשה מעין סיכום של השנה שחלפה.' הסבירה לו באריכות. 'לאחר הנעילה אני חוזרת למשק.' וכאן ציינה את שם משקה ואת העובדה שבת משק היא, בעוד היא נאנחת הוסיפה כי אין רואים במשק בעין יפה את החלטתה לעסוק בציור.

    'חבל מאוד!' הצהיר צביאלי נרגש לכאורה. 'אבל אחרי שיקראו שם במשק שלך את הביקורת שלי על תערוכתך ביום שישי הקרוב, אני בטוח שישנו את דעתם.' תוך כדי מחמאותיו עקב בעניין רב אחר התמורות בפניה הנאים, באישוניה המתרחבים, בסנטרה המרטט, בפיה שהתאווה לנשקו ובסומק שחזר להציף את לחייה.

    'מתי סוגרים פה הערב?' שאל נותן דרור לקוצר רוחו.

    'בעוד כארבעים דקות.' השיבה תוך כדי בשעונה.

    'תשמעי משהו, בואי נצא לחגוג את פתיחת תערוכתך, אני פשוט חש מחויב לעשות זאת.' לא היה זה בדיוק העיתוי המתאים, אך הוא התקשה להתאפק.

    'אבל עוד יכולים להגיע מבקרים...' נחרדה הציירת הצעירה מתקשה להיפרד מתמונותיה.

    'תהיי פה גם מחר, לא?' הוסיף בצחוק.

    היא נעתרה ויצאה עמו אל מחוץ לאולם למדרכה הקודרת. סבורה הייתה שהוא מוליך אותה לאחד מבתי הקפה הסמוכים. אך כאשר התקרבו למכוניתו החונה נבהלה ושאלה בזהירות רבה, פוערת זוג עיני איילה תמהות:

    'לאן?'

    'ליפו, אכלת כבר הערב? והאם אכלת בכלל משהו היום? אני משוכנע שלא!'

    'אולי מוטב שניגש אליי.' ציינה במבוכה. 'שותפתי לחדר נמצאת הערב בירושלים ותחזור רק מחר.'

    'פנטסטי!' ציין בחשדנות מעמיד פני מרוצה, סבור היה שהעניין מתגלגל מהר מדי והיוזמה נשמטת מידיו.

     

    בדירת החדר הצנועה בפאתי העיר, הגישה לו הציירת הצעירה תקרובת ושפתה קפה שחור לשני ספלים, בעוד היא מתחמקת בחביבות מזרועותיו המגששות של צביאלי, בהזדמנויות הספורות בהן נאלצה להתקרב אליו. היא סיפרה לו מעט על שנותיה במשק, על שירותה הצבאי ותוך כדי כך ציינה שחייבת היא להיפגש הערב עם חברתה הרקדנית מאחורי הקלעים של אחת מלהקות הבלט המופיעה בעיר.

    אז זה אם כן העניין, מצאה לה יציאת חירום. הרהר צביאלי מציץ בשעונו, אולי נותר לו מעט זמן למשהו חפוז. קיבינימט, שבע דקות לעשר ובעשר היא אמורה להיות שם, אצל חברתה.

    'אתה בא אתי? אציג לך אותה, היא רקדנית מעולה ואולי התחום הזה גם יעניין אותך בעתיד הקרוב, זו להקת הבלט הטובה ביותר כיום.'

    'בהחלט, בהחלט זה אחד התחומים החשובים ביותר...' הסכים עמה צביאלי, ואף נעתר להסיעה. בתוך דקות ספורות פגשו באותה בלרינה חברתה של הציירת לקבוצת נעוריה במשק. זו האחרונה התחבטה בדילמה מוסרית, האם להיכנע לליבה המיוסר ולגעגועיה למשק, או להוסיף לאחוז בקריירה הזוהרת רצופת המאבקים והאינטריגות, שמן הסתם התייגעה מהן מכבר.

    לכל זאת נאלץ היה צביאלי להאזין בזמן הקצר ששהה במחיצתן, בטרם נפרד מהן ויצא לדרכו.

    האכזבה של אותו ערב עייפה אותו נפשית, ממש תבוסה הייתה זו עבורו. חזר לביתו ומאחר ואדם מעשי היה, הקדיש תשומת לב מרובה לרעייתו והיה חביב אליה במידה יתרה.

     

    למחרת במערכת, כאשר מסר לאמנון את ניירותיו, שאל אותו האחרון:

    'ומה עם הצעירה הזו, מה שמה, תמי לא כן?'

    'עוד לא הספקתי לגמור...' השיב לו צביאלי בדכדוך.

    'מה קרה, היא לא נתנה לך?' געה זה בצחוק משיב לו את ניירותיו. ובנימה רצינית הוסיף: '...את יוסלביץ תוציא, זרוק לפח! אף מלה על התערוכה הנוכחית שלו, גם אם תרוץ חצי שנה רצופה! אין לך מושג איך הוא עיצבן אותי אתמול. החמור הזה! התקשר אלי אתמול בלילה באמצע מסיבה שערכתי לצוות מה-אן.בי.סי, וכל העניין כדי להתלונן ששלחתי לו מתלמד במקום לבוא בעצמי. אני אוריד אותו על הברכיים את הפוץ הזה!' לאחר שנרגע קמעה והבחין בפניו המדוכדכות של חניכו, הוסיף בנימה מרוככת:

    'אוקי, תשמע לי אסף, אני רוצה שתכתוב כמה שורות עודפות על תמי זו, כדי שנוכל להשלים את המדור, ברור?'

     

    עוד באותו שבוע הגיח צביאלי לאותו ספסל באותו גן ציבורי בשתי הזדמנויות שונות עם שני סוגי טרף שונים בתכלית. לא הייתה לו כל כוונה לזנוח את פעילותו הברוכה בערבים. ועם זאת תווי פניה לא עזבוהו. פשטותה הטבעית, החן הרב בו ניחנה ובו הגיבו פניה לכל מילה שלו – כבשו את לבבו. הסומק שהציף את לחייה חזר ועלה נגד עיני רוחו מדי פעם.

    מה קרה לי, האם התאהבתי בה? אני אסף צביאלי מאוהב? שטויות, לא יקום ולא יהיה!                                            

    למרות שתערוכתה נמשכה עוד כעשרה ימים נמנע צביאלי לגשת לאזור. מוטב יהיה לשכוח סבר, לא נעים להיזכר בכישלון צורב ועוד עם אחת תמימה כזאת!

    לאחר כחודש של ייסורי איוב, פנה לאמנון בצאתם מאחת הישיבות:

    'אין איזה ג'וב בצפון, אתה יודע ברמת הגולן או באצבע הגליל?'

    'מה אתה מחפש בצפון תגיד לי?' נדהם פטרונו מעצם הצגתה של השאלה. 'הסורים לא פלשו ולא עוסקים בהכנות לפלישה, בקרית שמונה נושמים לרווחה מזה זמן מה – אז מה אתה מחפש בגולן?'   

     

    בשבת לא עצר כוח ונסע עם רעייתו ושני דרדקיו לפיקניק בגולן, סמוך מאוד למשקה. ובצהרים מעך את חפיסת הסיגריות הריקה בעצבנות, משליך אותה ממנו והלאה. הפך בתיקיו, פשפש בכיסיו, הציג שאלות בנידון לרעייתו והודיע שהוא קופץ לקיוסק בצומת לרוכש חפיסת סיגריות. נטל את רכבו ואץ למשקה.

    בחדר האוכל ללא טיפת דיסקרטיות חקר היכן היא נמצאת. לא שם ליבו לתגובות אותם חברי המשק ששאל ואחרים שקלטו דבריו, בעוד הם מציצים בו בשביב של חיוך כעל תימהוני מוכה סנוורים. עד שנמצא לו גואל:

    'היא בשדות ליד המעין, מציירת.' אמר לו אותו גואל קשיש ואדיב.

    כאחוז אמוק חצה צביאלי שדות בריצה, בינות לשרכים וקוצים, תועה בין חמניות כורעות מגודל משקלן, טובע על לקרסוליו בערוגות טפטוף – עד שראה אותה לבסוף על תלולית עפר עם כובע קש רחב שוליים לראשה, יושבת סמוך אל כן ציור מכחולה בידה האחת. כאשר התייצב לפניה לבסוף נטול נשימה בגדיו פרועים ושיער ראשו סתור, חש כמי שחצה את ים סוף והמצרים תלויים בזנבו. עמד לפניה ולא הצליח לפלוט הגה בודד מפיו, בעוד ליבו הולם בחוזקה מפאת הפגישה המרגשת והריצה המטורפת שכילתה כוחותיו. עודו מנסח במוחו את המשפט בו יפתח את דבריו, לבל יחמיצה שוב. התאוששה היא מתדהמתה ופנתה אליו בטרם הצליח לפעור את פיו.

    'איזו הפתעה, וכמה שמחה אני לראותך שוב!' הדם שב לפניה החיוורים ואף קולה העיד על בטחונה העצמי ששב אליה. מיד מיהרה לקום ממקומה אספה את ציודה כאשר היא נעזרת בו והזמינה ללוותה לחדר האוכל, להצטרף עמה לסעודת הצהרים. בעוד הוא מהלך בצידה ולא פלט עדיין גם מלה בודדת אחת.

    'אני ממש אסירת תודה לך!' אמרה מפנה אליו את פניה הנאים מתחת לשולי כובעה הרחב. 'אין לך מושג למה גרמו מספר השורות שכתבת אודותיי בעיתונך, לאיזו תפנית ברוכה זכיתי ולאיזו הערכה אני זוכה מדי יום ביומו, גם מאלה שהתנגדו בקיצוניות לכל בקשותיי בעבר. תאר לעצמך קבלתי חצי יום לציור! חברי המשק השלימו עם מעמדי כאמנית, ואתה רואה לפניך אישה מאושרת!' ציינה באושר גלוי מציצה בו בחיוך רווי בהכרת תודה בעוד גומות לחייה מפזזות בחן. והוא מתנשף עדיין בלע את רוקו, מתאמץ לשלוט ביצריו.

    בחדר האוכל עוד בטרם התיישבו אל השולחן, סקרה תמי את האולם רחב הידיים והניפה זרוע אחת תוך כדי חיוך רחב.

    ואכן צעיר שחור שיער וגבה קומה מיהר להצטרך אליהם.

    'גבי, זה מבקר האמנות שכתב עלי ב-"דברים בגו", זה שסיפרתי לך עליו.'

    'מה, כן?' התחייך הצעיר שולח יד אמיצה ללחיצה.

    בעוד צביאלי משתומם מה לו ולגבי זה? מה טעם מצאה לה לצרפו לחברתם? האם לא ברור לה לשם מה בא? לשם מה חרש את שדותיהם ברגליו?

    והיא כמו קראה מחשבותיו הביטה בו בעיניים מנחמות ובהיסוס קל ציינה:

    'מגיע לנו מזל טוב, נישאנו בשבוע שעבר.' 

     

    © חיים קדמן 1987 – כל הזכויות שמורות
    דרג את התוכן: