ההודעה במוחי הייתה קצרה ומעצבנת: "ממרצפת רקיע מספר 3333 בחזקת אין סוף נמחק הצבע. נא טיפולך המידי!". לעזאזל! אפילו בשבת אין לי מנוחה! אם אתפוס את האידיוט שצבע את המרצפת הזאת בשבוע שעבר, אשבור לו את שתי הידיים השמאליות שלו! למה בכלל מעסיקים עובדים מתחילים ללא כל כישרון באימפריית הרקיע? אז מה אם יש משבר כלכלי, זאת סיבה להרוס את השמים לכולם?
טיפסתי על המדרגות הנעות המובילות למעלה, אל מרצפות הרקיע. לא יכולתי שלא לסקור בגאווה את המרצפות שבמתחם אחריותי, שהבהיקו בגוונים נפלאים של תכלת, כחול, ומשיחות אפור נוצה קלילות. חזי תפח מסיפוק, ולא בכדי. בחמש שנות עבודתי כאמן מומחה צברתי ניסיון ומוניטין למרות גילי הצעיר. שוב ושוב הוזעקתי לתקן טעויות צבע של בכירים ממני. שוב ושוב הצדקתי את כל התקוות.יכולתי עוד להמשיך להרהר בנפלאותיי, כשצחוק לגלגני פכפך היישר מהמדרגה שמעליי, משפתיה האדומות, המתקלסות של לבנה, עמיתתי לצוות, והבחורה הכי מרגיזה בשמים!
"שוב את?", צווחתי עליה. "שוב רוקנת את הצבע מאחת המרצפות שלי?". לבנה הפשילה את ראשה האדמוני לאחור וגעתה בצחוק. "יופי, יופי, מצחיק נורא!", נהמתי. יום אחד אתפוס אותה ואחנוק אותה עד שפניה יהפכו לבן מחליא, כמו המרצפות שלי שבהן היא מתעללת! אלף פעם התלוננתי עליה רשמית, כשאני ממלא את כל הטפסים הנדרשים , ומוחה על פגיעה בזדון בעבודתי האמנותית. אבל לבחורה הזאת יש פה, חבל על הזמן! בלשונה החלקלקה הסבירה למנהל המחלקה שלנו, שכל רצונה הוא שאמני הצבע ייצאו מהשבלוניות שלהם ויחפשו הרפתקאות יצירתיות חדשות ונועזות. "כמה כבר אפשר לראות כחול, תכלת ואפור ענן?", אמרה בלהט. "לא הגיע הזמן שבני אדם יתבוננו בשמים וימצאו בהם משהו חדש ומפתיע?
נימוקים לא חסרו לה, לאפרוחית הקטנה הזאת, שרק בשנה שעברה הגיעה לצוות שלנו, וכבר אין מי שלא הכיר את מעלליה. "ירים אדם את מבטו לשמים ויראה פתאום מרצפת ריקה! לזאת אני קוראת הפתעה של ממש! יציאה מהשגרה, שבירת מוסכמות!". לא תאמינו כמה חסידים ומעריצים היו לה ללבנה הזאת. תוך שנה עדר של אמני צבע עונה אמן לכל מילה שלה. גברים טיפשים! חשבתי בבוז. רק רואים נקבה וכבר מוכנים להשתחוות אפיים ארצה...אבל לא אני!
הצבתי את הסולם על המדרגה מול המרצפת הריקה, טבלתי את המברשת בתערובת של צבע כחול אינדיגו מהמם, כזה שיש לי עליו זכויות יוצרים, והתחלתי למרוח על המרצפת, אלא שזו נשארה לבנה כשהייתה! מה הולך פה? ניסיתי דלי צבע אחר, תכול לבנבן, אך המרצפת, מעשה שטן, סירבה להיצבע! אפשר פשוט להתפוצץ! הרמתי את ראשי כשאני מנער את שערי השחור העבות הלאה ממצחי, ואימצתי את מבטי במרצפת. היא נראתה רגילה לחלוטין. העברתי עליה את ידי. היא חזרה דביקה מעט. מישהו מרח על המרצפת דבק דוחה צבע! והמישהו הזה יכול להיות רק...ברור לגמרי מי!
ירדתי למטה למרפסת הציוד וחיפשתי חומר שיסיר את הדבק הארור. כלום, שום דבר! המחסן העלוב של הרקיע לא מסוגל להתמודד עם פגיעות זדוניות מבית היוצר של לבנה! איך אסיר את הדבק ? הרמתי עיניי למעלה, למתחם שלי, כואב את עלבונו. שורות שורות הבהיקו המרצפות שצבעתי בחמש השנים האחרונות במיטב צבעי הקשת. תכול, כחול, אפור ענן, תכול, כחול, אפור ענן, וחוזר חלילה. במרכז בלטה במלוא לובנה מרצפת 3333 בחזקת אין סוף, כשהשמש העולה מעניקה לה זוהר מהמם.
ככל שעלתה השמש, כך החליפה המרצפת את צבעה הלבן לזהוב זוהר, באלף ואחד גוונים שונים. התבוננתי כמהופנט בתופעה. המשכתי להתבונן. ושוב. ועוד פעם. ולא יכולתי להסיר את עיניי מהמרצפת הלבנה הקסומה. היא כל כך הזכירה לי את עורה של לבנה בשמש. אותו עור צחור שהופך זוהר ומלא חיים, כשאור השמש נח עליו...
"נכון שזה יפה?", שמעתי את לחישתה הרכה של לבנה מאחוריי. היא הייתה כל כך קרובה, עד שיכולתי להריח את טיפות השמש שבהן התבשמה. לא עניתי. יש רגעים שעדיף לגבר לסתום את הפה לאחת כמו לבנה בנשיקה ממושכת בחזקת אין סוף....
* הסיפור נכתב בהשראת ציור דיגיטלי של האמנית אורית גפני, חברתנו מהקפה, המצורף בזה.
*כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |