מאבא שלי למדתי שלכל מריבה יש פוטנציאל להסתיים באסון.

הוא היה חולה לב, וסבל מבעיות בריאותיות חלק גדול מהחיים שלו.

אני יודעת בוודאות שלא הייתה לו כוונה רעה, אבל במהלך הילדות והנעורים שלי, בכל מריבה איתו הוא השתמש בחולי שלו כדי להסות אותי ולגרום לי לסגת.

הייתי נוהגת להתכנס בחדר שלי, שמהר מאד התמלא בשק החרדות הענק שלי, ולהתפלל לאלוהים שהוא לא ימות בגלל המריבה הזאת.

אבא שלי, ועוד כמה נסיבות חיים שלי, השרישו חרדת נטישה כמעט בכל מריבה שלי עם אדם יקר עד עצם היום הזה.

אין כאן שום רציונאל שמתפקד. החרדה מזנקת לכיווני ונכנסת לתוכי כמו שד, מורה עם האצבע, שהנה, שוב זה קורה, והנה, שוב מישהו חשוב עומד לצאת מחיי, רק כי לא נזהרתי מספיק ולא הקפדתי להתנהג כמו שצריך.

ולא עוזרות אזעקות ההרגעה של המקורבים, גם של מי שרבתי איתו.

אלה רגעים של אימה, ותודה לאל, מתישהו הם גם נעלמים.

הפחד מוביל אותי בחיים שלי כאילו הייתי לקוית ראיה והוא היה המקל שלי.

הוא מלווה אותי לאורך כל השנים ואני מוצאת את עצמי נלחמת בו לעתים תכופות, מנסה להגיד לעצמי: תתעלמי, תתעלמי, תתעלמי.

כשאני מדברת על עצמי בפני חברים אני טורחת לציין בפניהם כמה שאני אמיצה, בכל מיני הקשרים.

האם כך אני רואה את עצמי ?

האם זה מה שהייתי רוצה שהאחרים יחשבו עלי ?

אימא שלי כתבה פעם שיר ובתוכו השורה: "כאדם שאיבד עצמו ואינו נושם".

בשיאן של מריבות עם אנשים קרובים, ככה לפעמים אני מרגישה.