אהבה מתפרצת

היא תופסת אותך כשאתה אף פעם לא מוכן.

כשהחיים נראים כבר מסודרים ושקטים.

משתלטת על חייך, כובשת אותך, משנה את תוכניותיך, כובשת את תוכך.

אתה עולה על רכבת הרים שלעולם אינך יודע מה יהיה בסופה, האם תישאר בפסגה והחיים יראו לך ורודים ונפלאים או שתיפול אל מעמקי החשיכה, שוב בלי אהבה, אבל הפעם עם כאב הנטישה.

אהבה יכלה להרים אותך ולתת לך כוחות שלא חשבת שיש בתוכך, כוחות לעשות דברים ולכבוש יעדים, כוחות חזקים כמו של גיבורי ילדות נועזים.

אהבה יכולה להוריד אותך ולרוקן אותך, להכניסך אל מקומות אפלים שלא חשבת שקיימים בעולם.

נשאלת השאלה מה עדיף?

להכיר את האהבה ולהסתכן בנפילה שתדרדר אותך, או פשוט לא להתאהב וגם לא להיפגע?

אני אישית אומר שחיי ללא האהבה לא היו חיים.

מעדיף לעלות על רכבת ההרים הזאת כל פעם מחדש למרות כל הסיכונים רק בשביל הסיכוי הקלוש הזה שבסופו של דבר אזכה להישאר במרומים ולא אפול שוב לתהום הנוראה.

לצערי נפלתי כבר כמה וכמה פעמים, ביקרתי במקומות החשוכים וראיתי מראות איומים, אך תמיד הצלחתי בסופו של דבר למצוא אהבה חדשה שהניפה אותי לשחקים.

הפעם שוב לא מתכוון לוותר, מחפש את האהבה הנוראית הזאת, המעצבנת הזאת, הנפלאה והנהדרת הזאת כשהמטרה היא למצוא אותה בהקדם האפשרי, עדיין לא אמרתי נואש, יודע שהיא מחכה לה שם מעבר לפינה רק כדי שאגלה אותה שוב.

מרגיש כאביר היוצא לחפש את מזלו בעולם, רוכב על סוסו הלבן אל עבר השקיעה, אל עבר אהבתו החדשה...