הנחש נעלם כלא היה. אני משפשף את עיני בעייפות. "מאיפה זה באים אלי החלומות המוזרים האלה", אני שואל את עצמי בזמן צחצוח השיניים? הדמיון שלי מאוד פעיל, עובד שעות נוספות בלילה וביום. לפעמים אני מדמיין סיטואציות שגורמות לי להתפקע מצחוק. אני בטוח שהמתבונן בי מהצד ברגעים כאלו, בטוח שאני מופיעה במילון תחת ההגדרה לווירדו.
בערב אני יוצא לדייט שבאמת עולה על כל דמיון. זהו אחד הערבים המוזרים בחיי. זה מתחיל בזה שדורית מספרת לי, שיש לה ילדה בת שלוש. לא שיש לי משהו נגד ילדים, להיפך. אבל בשלב זה של חיי, אין לי שום כוונה לקחת חסות על זאטוט שאינו בשר מבשרי. צילה עוד תחטוף ממני על זה, אני חושב בזמן שאני מגייס את כל הכוחות הנפשיים שאין לי על מנת לשמור על ארשת פנים נינוחה. "לא מפריעה לך שיש לי ילדה", היא שואלת? "לא, ממש לא" אני עונה בחיוך מאוזן לאוזן. "הגרושות עם הילדים הן שקולות ורגועות, ולי אין ממש סבלנות לרווקות תזזיתיות", אני ממשיך. נראה שתשובתי, כמו גם תווי פני, לא הסגירו את שהתחולל בראשי, ואנו מתחילים בנסיעה.
בשלב זה אני חותר לכיוון של פגישה קצרה ותכליתית, ומציעה לדורית לשבת בבית הקפה הסמוך למקום מגוריה. לה לעומת זאת יש תוכניות אחרות, ואני מוצא עצמי יושב על הבר, באחד המקומות היותר פלצניים, בנמל תל אביב. בלי להתבלבל היא מזמינה לנו בקבוק קאוה וצלחת פירות ים ופוצחת במונולוג אין סופי על היחסים המצוינים שיש לה עם האקס שלה, וכמה נפלאה היא החזקה המשותפת, שאפשרה לה להתחיל לחיות סוף סוף. אני משתדל לא להפריע יותר מדי. מדי פעם אני מהנהן בראשי להבנה או מציין איזו מילת תמיהה בסגנון "ואללה", "אין מצב" וכיוצא בזה.
דורית לא רגועה. אני לא יודע אם זה בגללי או בגלל שהיא קצת לחוצה מהסיטואציה. היא זזה בחוסר נוחות בכיסא ומפנה מבטים לצדדים. אני מנסה להתעלם מההתנהגות הביזארית, וכשמתאפשר לי להחדיר משפט לשיחה, אני מספר על היום הקשה המצפה לי למחרת וכמה מוקדם הוא צפוי להתחיל. מדי שלושים שניות בערך אני גם מביט לשעון, מקווה שהרמז, הלא דק במיוחד, ייקלט. באיזשהו שלב היא מתחילה לשחק עם הנר המונח לו בנינוחות בתוך פסלון דמוי כד שמן על הבר בינינו. היא נוגעת בו עם מקל קינמון ששלפה מכוס התה ומועכת קלות את השעווה הנוזלת ממנו.
בזמן שהיא מתרגלת שיעורי בתיה עוזיאל על השעווה, היא לא מפסיקה לזוז. לפתע, בדיוק שעובר לידינו המלצר, ידה מזיזה, מבלי לשים לב, את מפית הנייר על מקל הקינמון, ואש אוחזת בה. הברמן העירני, שכנראה חידד את חושיו עוד קודם לכן, נוכח ההתנהגות של הגברת, לא מהסס, שולף משום מקום קנקן מים מלא בקרח ושופך אותו על הנייר הבוער. חתיכות שעווה, חלקים מפויחים ממה שהיה פעם מפית וכמה קוביות קרח שוטפים את בגדינו ואנו קופצים ונאמדים לצד הכיסאות הגבוהים. מסביב המולה רגעית. כולם מתקרבים להציץ ולראות מה קרה. "הכל בסדר" אני מרגיע את הסובבים, ובקריצת עין אומר למלצר להביא לנו חשבון, דחוף.
אנו נפרדים באמירה הלא מחייבת "נדבר", כאשר ברור לשנינו שיותר לא ניפגש. בדרך הביתה אני מתקשר לצילה ומשאיר לה הודעה: "הלנה, רק רציתי להגיד לך תודה על הערב המאתגר שסידרת לי. אנחנו מותק, עוד נבוא חשבון". למרות העייפות, איך שאני נכנס לדירה, אני מתיישב על המחשב ומנסה להעלות על הכתב את אודות הערב. אני קורא את מה שכתבתי וצוחק לעצמי. יש מקום לשיפור אני חושב. אני נכנס לגוגל ומתחיל לחפש חומר על קורסים בכתיבה יוצרת באזור המרכז. |