(תרגום ופרשנות אישית של קטע מהרצאה של קרישנאמורטי – Man and Technology)

האדם מפנה את עיקר תשומת ליבו לשיפור ושידרוג אינסופי של הטכנולוגיה, לרבות מחשבים וכלי נשק. האדם נותן עדיפות עליונה לטכנולוגיה: תקשורת טובה יותר, כלי נשק מתקדמים יותר, וכל השאר. האדם משקיע את כל יכולתו, כישוריו, ותודעתו לטכנולוגיה.

מכאן שהתודעה שלי מסתובבת סביב טכנולוגיה טובה יותר, והאנרגיה שלי מתנקזת בכיוון זה, כולל האובססיה שיש לי סביב גאג'טים למיניהם. כתוצאה מכך, מוחי הופך לטכני יותר, אפילו ממוחשב, (המיספרה שמאלית, אם תרצו) ואמות המידה שבעזרתם אני מעריך את עצמי, את הביצועים שלי בעבודה – הן טכניות מטבען (טכניקה - טבע? קונפליקט אפשרי). 

חשוב כאן לציין שאני לא מתכוון להוקיע טכנולוגיה או להמעיט בערכה. אני לא מדבר על ללכת לטבע לשבוע, לבנות מאהל ולהרגיש כמו שסבא שלי הרגיש פעם. להיפך. נקודת המוצא שלי היא שהטכנולוגיה המתהווה היא בלתי נמנעת ונוכחת – זה מה שקורה היום בעולם. אך מכיוון שהמגמה היא טוטאלית ומובנת מעליה, חשוב לתת עליה את הדעת, ולחשוד אולי שהיא מניע מרכזי בתודעתנו. במילים אחרות, רצוי לקנות GPS לרכב אם מרגישים צורך, אך רצוי קודם לבדוק מהם המניעים האמיתיים לרכישה ולרצון; המניעים אשר מעצבים את הצורך.

מאידך ניתן גם לטעון שהאדם מקצה מעט מאוד משאבים בכל כיוון אחר שאינו קשור לטכנולוגיה. לרוב, אני לא שואל את עצמי: "אני הולך לברר לבד מה אני באמת? מדוע אני מתנהג כמו שאני מתנהג? מה נמצא מעבר כל זה?" במקום זה, רוב האנרגיה מופנית בערוצים של כיבוש במרחב המקום, כיבוש השמיים, כיבוש האל, כיבוש הסביבה. אני לא מפנה מידה שווה של אנרגיה, זמן, או מרץ, לערוך בירור עצמי: "מה אני? מדוע אני מתנהג כך או אחרת?

האם קיים משהו אולטימטיבי – סופי?

לבטח, הטכנולוגיה פולשת לכל פינה בתודעה שלי.