שקט

השקט של בית הקברות הינו השקט היפה ביותר בעולם. בשקט הזה אתה שומע את עצמך יותר, מכפי שאי-פעם תוכל לשמוע. אתה שומע את מחשבותיך ואת סודותיך. גם את אותם סודות, שאפילו לעצמך לא תגלה.
אתה שומע את ציפיותיך ואת חלומותיך. גם את החלומות, שאתה יודע, שלעולם לא תגשים.
בשקט הזה אתה שומע את החיים. גם את אלו, שלעולם לא תחייה.
אבל כאן, בבית העלמין בו אנו יושבים כעת, אין שקט. רק המיה בלתי פוסקת של כבישי האגרה הגדולים והחדשים החותכים את האדמה ממש מעבר לגדר.

תמימות

אנו יושבים על הספסל, ומולנו קבר יפהפה של ילדה קטנה.
תמונתה ניצבת מלפני הקבר ומעליו שוכב פרח גדול עשוי אבן. מענפי עץ האלון, המכסה את הקבר, משתלשלים קישוטי תינוקות, בדיוק כמו אלו היורדים מתקרות חדרי ילדים. מקודם, כשקראת את מה שכתבו הורי הילדה ליד הפרח, התחלת לבכות ואמרת, שאינך בוכה על הילדה, כיוון שאת יודעת, שעכשיו טוב לה. את בוכה על הוריה ועל מה שהם חשו, כאשר באו וקישטו את הקבר. אני חיבקתי אותך וביחד הקשבנו לרעש הזה של אינסוף הרכבים, שזרמו מהכבישים הסמוכים. רעש, שבסופו של דבר נהפך גם הוא לסוג של שקט, משום שלעולם אינו חדל.

חופש

בבית הקברות הזה, בו אנו יושבים, שמורה לכל אחד ואחת הזכות לבחור כיצד היה רוצה להיקבר, וכיצד היה רוצה, שהלווייתו תיערך. חופש הבחירה הזה הינו מוחלט, בדיוק משום שהוא מתקיים, לאחר שאתה כבר אינך עוד.  
את אומרת, כי לאחר מותך היית רוצה, כי גופתך תישרף, מכיוון שרק כך באה לידי ביטוי ההכרה בתפיסה לפיה לאחר מותנו אנו חדלים להיות גוף ונשארים רק מה שמעבר.
ממרחק מה נשמעת תפילה של רב- "אל מלא רחמים". הלוויה דתית רגילה נערכת כעת, כאילו ובאה להראות לנו כי כאן, בבית העלמין של קיבוץ עינת, שמורה הזכות לבחור, שלא לבחור.
את מקשיבה בריכוז רב לשירתו של הרב ושואלת אותי לפשרה. אני מסביר לך, כי זוהי תפילת קדיש הנאמרת לעילוי נשמת המת.

אדמה ושמיים

אנו צועדים לאורך שביל עפר. מולנו במרחק נראים העצים השלווים של יער הבפטיסטים. ממערב משתרעת, כמעט עד לאופק, אדמה חרושה ורחבת ידיים. בשמיים מלמעלה עננים בצבעי שקיעה של אמצע החורף. זהו היום האחרון של חג החנוכה והיום הראשון של חג המולד.
יש משהו מרומם נפש בנוף כזה של אדמה ושמיים. משהו מרומם נפש ממש כמו בתחושת השקט של בית הקברות. לך הנוף הזה מזכיר את נופי ארץ הצפון הרחוקה שלך ואת מספרת לי עליהם.
ציפור נודדת עפה גבוה לכיוון הים ואת אומרת, שהיית רוצה להיות עכשיו ציפור, מכיוון שלציפור אין עבר ואין עתיד. יש לה רק את המעוף של ה"כאן ועכשיו".

אומץ

אני אומר לך, כי הנוף הזה הוא נוף הילדות שלי. כבישי ענק מהירים חוצים בו וגדרות נבנו סביב יערותיו ומבצריו. כיום צריך לשלם על מנת לעבור כל גדר, והרי אין דבר מעיק יותר מאשר אותם אלו, שבאו ותפסו בעלות וזיכיון על זיכרונותיך. את משיבה, כי זו הסיבה לכך, שאולי ואסור הדבר לחזור לנוף ילדותך.
את מספרת לי, כי כאשר היית נערה צעירה, באותה ארץ מרחבים רחוקה, היית נוהגת לצעוד מרחק רב כמעט מדי יום, ולעבור על גבם של שלושה צינורות ברזל, שניצבו גבוה מעל שלושה נהרות פרא. היית עושה זאת ללא שביב של פחד או היסוס על מנת להגיע לנופים האהובים עלייך, שגם היו בעינייך היפים ביותר בעולם.
אך לאחר שחזרת לבקר שם, כעבור שנים רבות, כאשר הפכת כבר לאישה בוגרת, למודת מידה לא מעטה של כאב וסבל, גילית כי דווקא עכשיו, עם כל האומץ שרכשת בעקבות כל מה שעברת, איבדת את אותו אומץ נאיבי ופשוט- לחצות את צינורות הברזל, שכבר החלידו עם חלוף השנים.

גורל

כמה פעמים נקלענו לנקודה אשר הסיבות, שהובילו אותנו אליה, היו לכאורה נסיבתיות לגמרי? מאות ואלפי פעמים, כמאות ואלפי הנקודות, שעברנו בחיינו. מיליוני אנשים פוגשים באנשים, לאחר שהגיעו לנקודות משותפות אשר צמחו מתוך אינסוף צמתים של נקודות אחרות. וכך הרי גם אני ואת נפגשנו- אני הגעתי לשם די במקרה, זמן מה לאחר שאת החלטת לחזור, וזאת אחרי תקופה ארוכה בה היית במקום עבודה לגמרי אחר, שגם אותו החלטת לעזוב בעקבות אוסף נקודות נסיבתיות. מכולם התקרבת דווקא אליי. מכולם ביקשת דווקא ממני לסייע לילדתך בלימודים, כי לך באותה תקופה כמעט ולא היה זמן אליה. היה זה דבר, שאותו לעולם לא היית מעזה לבקש מאף אחד אחר, שהיה בא לשם. ומכולם, לאחר עשר שנים, שבהם היית חיה לבדך, קופצת מהתאהבות שווא קצרצרה ומכזיבה לאחרת, ולאחר חודשים ארוכים של ידידות נעימה בינינו, התאהבת לפתע דווקא בי, בדיוק בנקודה בה אני כבר חשבתי להתחיל להתרחק, כיוון שהיה לי קשה מדי לשמוע אותך משוחחת עמי על אחרים. ואני אזרתי אומץ ועברתי לגור עמכם, ואת עזבת את עבודתך. היה זה דבר, שלא את ולא אני האמנו, שאכן יתרחש. אבל הוא קרה. בדיוק בנקודה בה ארע. לא לפני ולא אחרי.

גם הפיצוץ החזק המרעיד את חלונות הרכב מתרחש בדיוק בנקודה בה הוא אמור להתרחש. לא לפני ולא אחרי. מדוע סיימנו את הטיול היפה שלנו באותו יום מולד, בנקודה בה סיימנו אותו?  מהיכן הגיעו כל אותן התרחשויות, שעיכבו אותנו בדיוק לאותה נקודה, בה נעמדנו ברמזור לכיוון דרום? וכיצד זה, שהעיכובים הנוספים, שאמורים היו להביא אותנו לאותה נקודה, זמן מה אחרי, לא אירעו?
ואם לא הייתי מחליט לפתע לפנות ברמזור לכיוון גהה דרום, אשר מלמטה ניתן היה לראות, כי התנועה בו איטית, ובמקום להמשיך לתל אביב ישר...
אלו שאלות כה בנאליות, ועם זאת כה חודרות ומעיקות. והרי כל ההתרחשות הכמו מובנית הזו, של סיבה שמביאה לתוצאה, שמביאה לסיבה וכן הלאה, היא כל כך דמיונית וכל כך מציאותית ומטלטלת, בעת ובעונה אחת.
מקריות מובנית. מיליוני אנשים פוגשים זה בזה מתוך מקריות שכזו ומיליוני אנשים נפרדים זה מזה.

מוות

אנו מחכים ברמזור האדום לפנות שמאלה. את שואלת אותי לפשרו של שלט פרסומי רחב ממדים הנמצא מולנו ובו מופיע לכל אורכו הדגל האמריקאי. הפיצוץ נשמע חזק מאחור. זגוגיות של רכבים, הנמצאים כעת במקום בו היינו כמה שניות לפני כן, מתרסקות לרסיסים, וחתיכות מהמטען פוגעות בעוצמה ביושבים בתוכם.
הרמזור מתחלף לירוק ואני פונה אל תוך הצומת, מכוח המומנטום, ומבין סופית מה ארע רק כאשר אני מבחין מלפני באדם הכושל בצעדיו, עד שנופל, כאילו ומופיע בהצגה פרטית היישר אל מול עיני המשתאות. 
צעקות נשמעות מכל עבר. אני צועק לך, שהיה פיגוע, ושואל אם את בסדר. את מנידה בראשך לחיוב.
אני עוצר את הרכב בעלייה לכביש המהיר, אומר לך להישאר ולא לצאת, ולפני שאת מספיקה להגיב- אני יוצא במהירות החוצה.
אמרת לי, שאם חושבים מספיק על משהו- הרי שהוא עתיד להתגשם, משום שמחשבה היא אנרגיה וכל אנרגיה שואפת לממש את הפוטנציאל שבה.
תמיד חשבתי על המוות. פעמיים שמעתי או ראיתי מרחוק את הדיו, אך תמיד ביקשתי להיות נוכח במקום בו הוא מכה, ולו לפחות פעם אחת. תמיד השתוקקתי לראות אותו נעמד לו במלוא הדרו אל מול עיניי העירומות.
אני עובר בריצה, בחור היושב על המדרכה ומכנסיו מופשלות. רואה, שפציעתו שטחית וכי לידו מישהו המטפל בו, וממשיך לרוץ הלאה. מבלי לחשוב על מה שיבוא ומבלי להיזכר במה שהיה.
מגיע אל תחנת האוטובוס. כולם שוכבים. אף נפש לא זזה. רחוק יותר שוכב חייל פצוע. מישהו לידו שואל בצעקה למי יש טלפון נייד. רץ אליהם כאחוז תזזית. החייל בהכרה ואומר לי בשקט את המספר, שביקש לחייג. אישה עונה לי, כנראה אמו, ואני מוסר לו את הטלפון ואז מסתובב בחזרה אל התחנה.

זהו המוות. זוהי נשימתו, זהו מבטו, זהו ריחו, זוהי נשמתו.
אף אחד אחר עדיין לא הגיע אל התחנה, ואני ניצב מולו לבדי, וחוזה בו באותן עיניים עירומות, שלפנים כה השתוקקו אליו וכעת לא עוד.
אישה שוכבת על גבה ועיניה עצומות. מניח שתי אצבעות על צווארה, אך הכל דומם. לידה שרועה על בטנה חיילת צעירה.
   
 

יופי

את אינך מגיבה לצעקותיי. את כבר אינך כאן או עכשיו. נערה צעירה וממושקפת קרבה ואומרת לי, כי היא פאראמדיקית בהכשרתה. היא טוענת, כי אינה יכולה לטפל ללא כפפות וקוראת לי, שלא לגעת בך מאותה הסיבה. פעם, לפני שנים, החייאתי אדם בנשימת פי, אבל כעת אני בוחר להקשיב לה ורק ממשיך לקרוא לך.
לבסוף מבקשת ממני אותה נערה ממושקפת, כי אסובב את פנייך כלפי מעלה, ואני עושה זאת. עינייך פקוחות מעט ודם נוזל מאפך.
אני מביט אל תוך עינייך. 
כיצד יכול המוות להיות כה יפה ומשתק כמו עיניים אלו?
איני יודע מי היית בחייך. איני יודע האם הגשמת את כל מה שרצית להגשים. איני יודע האם פעם באמת אהבת מישהו והאם באמת היית נאהבת. האם היית באמת מה שרצית להיות או שהיית מה שאחרים רצו, שתהיי?

כאשר תביטו אל הים, הרי שתראו בו את עצמכם. משום שהים, כמו מראת בדולח אינסופית, טומן בחובו את השתקפותכם. ובדיוק כמו שתשמעו בשקט של בית הקברות, כך תראו בים את מחשבותיכם ואת סודותיכם, את ציפיותיכם ואת חלומותיכם, את הפחדים שלכם ואת אומץ ליבכם.
בעינייך היפות כבר איני רואה את הים שלי. רק את אותה ציפור בר הנודדת לכיוונו, כמו זאת שראינו היום לפני שעת השקיעה. 

מגע

וכשאני מרים את עיניי מאותה חיילת וממבטה היפה והמשתק, אני רואה מולי אותך, עומדת ומביטה עליי ועל הגהנום שסביבי, ידייך משולבות ומחבקות את מותנייך. לאחר מכן תאמרי לי, כי גם את רצית לראות בעינייך את מבטו של המוות. אך באותו הרגע את נראית בעיני כל כך לא שייכת לכל הכאוס שסביב, ואני מזנק אלייך ומחזיק בך ולוקח אותך בחזרה אל הרכב, ושוב רץ בחזרה, וכשמגיע הצוות הראשון ויוצא מתוכו פאראמדיק דתי, שעיניו עדיין מבולבלות ותוהות אחר המתרחש, אני קופץ גם עליו ומוליך אותו במהירות אל בחורה אחרת, השרועה לצידי הכביש, אולי בדקות חייה האחרונות, ולידה רוכן אדם צעיר המדבר אליה בשקט. ומשם אני מוליך איש רפואה נוסף אל פצועה אחרת, אשר מצבה כנראה קל והיא יושבת המומה בצידו השני של הגשר, איש ואישה עומדים מעליה ומרגיעים אותה. 
זהו אכן הכאוס בהתגלמותו הקמאית- צעקות אנשים, יללות וסירנות, הוראות של שוטרים, ולפתע אני נעמד ורואה רגל של אדם מונחת מלפניי על האדמה הקשה, ואני מאבד את שיווי משקלי ונופל מסוחרר והנה קופצים מזנקים אליי כמה אנשי רפואה ואני מסמן להם, שאין צורך בכך, ואז מתרומם ומתרחק משם באיטיות  וחוזר אל הרכב, ואת מחכה לי שם, מנסה לנקות בנייר כמה טיפות של דם, שנדבקו אל דפנות המכונית. וכשאת רואה אותי, אנו מתחבקים בשקט, ואז נוסעים משם, ממשיכים אל הכביש המהיר אליו התכוונו להעלות בהתחלה, חולפים על פניהם של רכבי הצלה מרעישים העושים דרכם במהירות אל גיא הצלמוות, שהותרנו מאחור.

פעם את תאמרי לי, כי כאשר הנשמה שלנו, של כל אחד מאיתנו, חשה, כי היא כבר לא יכולה להישאר יותר בעולם הזה, בחיים האלו, שאליהם היא נקלעה, היא תעזוב בכל מחיר. וכנראה, שזה אכן כך, בדיוק כפי שאמרת- נשמה, שחשה, כי היא איבדה את החופש שלה, או את תמימותה, את אומץ ליבה, את יופיה, או בעצם את האמת שלה, את מגעה עם החיים האלו, אכן תעשה הכל כדי לעזוב, גם אם האדם בו היא שוכנת לא מודע לכך. וכך כה רבים מעמנו נקלעו, ועדיין נקלעים, אל המוות הזה, שלעתים אכן נדמה בעינינו כל כך מיותר ושרירותי, ולעתים לא. ומי מאיתנו אשר נשמותיהם אכן החליטו לעזוב, ימצא את עצמו מקבל את פני המוות האלו אפילו במתיקות מסוימת, ולאחר מכן יאמרו חבריו, ובני הזוג או קרובי המשפחה של אותו אדם, כי אכן נדמה היה, כי בתקופתו האחרונה הוא נדמה היה, בהתנהגותו, בפרידותיו ומילותיו, כמי שיודע, כי עתיד למות הוא. ומי אשר נשמותיהם בכל זאת החליטו להישאר, ימצאו את עצמם יורדים מהאוטובוס תחנה לפני, מתכופפים להרים דבר מה בדיוק ברגע החידלון, או סתם עוברים ברכבם מספר שניות קודם לכן.  

ובמילים מעט שונות, אך בעצם את אותם הדברים בדיוק, יאמר לי גם אדם יחיד ומיוחד, שאפגוש כך סתם, לכאורה במקרה, ביישוב קטן הנחבא בין הרי הצפון, לאחר שכבר תעזבי. אביב, זהו שמו של אותו אדם, יאמר לי, כי גם נשמתו של אותו אחד אשר הורג בנו, כך באכזריות הנדמית בעינינו כה עיוורת ובלתי אנושית, גם נשמתו שלו חשה כלואה, גם היא חשה, כי איבדה משהו מחופשיותה, ותמימותה ומגעה עם העולם הזה. והוא יוסיף ויאמר לי, אביב זה, מבלי שיידע דבר עלייך ועליי ועל קורותינו, ולרגעים יידמה בעיניי כאילו ואת זו המדברת במקומו, כי עלינו לשאול את עצמנו היכן אנחנו גרמנו לנשמתו שלו לחוש כל זאת, עד כמה האדישות שלנו גרמה לנשמתו לחוש עצמה מוקפת בגדרות, נטולת חופש ומגע.

ובדרכנו חזרה אנו עוצרים בפארק הגדול, לא רחוק מביתך, והולכים אל הגבעה, ויושבים מתחת לעץ, ומביטים אל כל השטח העירוני והמואר המשתרע מולנו, ואל המרחבים הפתוחים הממשיכים ממנו והלאה, עד אל ההרים המוסתרים בחשכת האופק. והלילה חוזר לנשום את נשימותיו המרגיעות, והשקט חוזר לשלוט בכל, ואפילו משטח הערים העצום שסביבנו נראה דומם ושליו.