אהבה

זו לא הייתה שנה קלה. חוסר הסובלנות, לעתים חוסר ההבנה. חוסר היציבות והאיזון וההתרכזות העצומה בעצמך ובשינוי הגדול, שהחל עוטף אותך. אמרת לי, שלא היית מסוגלת לעבור את השינוי הזה, אם לא הייתי שם לצידך, ופעמים כה רבות היית מסתכלת עליי ושואלת כיצד זה, שאני מסוגל לסבול כל זאת במקום לקום וללכת. אמרת, שאם את היית במקומי, הרי שהיית קמה ועוזבת כמעט כבר ביום הראשון, והיית מסבירה, שזו בעצם הסיבה לכך, שתמיד העדפת להסתדר ולחיות לבד, כי הבנת שאף אחד לא יוכל לקבל אותך כפי שאת. היית שואלת אותי, ספק בצחוק וספק לא, כיצד זה שאני עדיין ממשיך להבין ולאהוב אותך למרות כל הקשיים האלו, שאת מביאה עמך. ואני הייתי מביט בך בחיוך ומשיב לך, שאני פשוט אוהב אותך, ובאמת שלא יכולתי להסביר לעצמי מדוע. והרי לאהבה שכזו, ובעצם לכל אהבה, ניתן למצוא אינספור סיבות ובעצם לא אף סיבה אחת. את אמרת לי, הרי, כי אהבה אמיתית היא כזו שתמשיך להתקיים ללא התניות, ללא גבולות וללא חוקים, כזו שתמשיך להתקיים, גם לאחר שהכל כבר חדל. 

המשפטים הראשונים, שנתקיימו בין שנינו, באותה פעם כה רחוקה בה נכנסתי וראיתי אותך לראשונה, היו דווקא על "הנסיך הקטן", או "לה מלינקה פרינצ`ה", כפי שאמרת, כשהבחנת בספר בולט מתוך תיקי, ומשכת את עיני הנדהמות אל עינייך, משיכה, שמאז כבר לא חדלה. וזמן כה בלתי נתפס לאחר מכן, זמן רב גם לאחר שתעזבי מבלי לחזור, אני אופתע להיזכר, כי בעצם מסופר בסיפור הנפלא הזה על אותה אהבה לא מותנית, אותה אהבה שבין הנסיך לבין השושנה שלו, שמתקיימת בינו לבינה, למרות יחסה האדיש והכמעט מתנשא אליו, אותו יחס שכמעט ואינו מכיר תודה לטיפולו ודאגתו והבנתו האינסופיים. ולמרות שאין זה נראה כך, הרי שגם השושנה עצמה תאהב את הנסיך שלה בכל ליבה, אהבה, שלא תחדל, גם לאחר שהיא תיוותר לבדה בכוכבו הקטן, עטופה במיכל הזכוכית ומחכה, אולי לשווא, ליום בו הוא ישוב.  

ושבוע לפני לכתך את תשאלי אותי בכעס מה אני מצליח לאהוב בך. וביום לכתך, אני אמצא את עצמי, בסיום המילואים שלי, לאחר שכולם כבר השתחררו והלכו, יושב וכותב לך על דף את כל אותם דברים, קטנים וגדולים כאחד, שאני כה אוהב בך- את מבטך הילדותי כאשר היית מבקשת ממני להביא לך  דבר מה מתוק מן המטבח, את המוחלטות בה את עושה אהבה עמי, לצפות בך יושבת על הסלעים, על חוף ימה של יפו, היכן שפעם, לפני שנים כה רבות, עמדתי שם לבדי והרהרתי בנסיכה אחת של אגם קפוא ובימי ליאונרד המרירים מתוקים, וכעת ועכשיו את יושבת אל מול השמש השוקעת, עוצמת עיניים וכולך מתרכזת באנרגיות הסובבות סביבך- אנרגיית הגלים ואנרגיית הרוח ואנרגיית השמש הדוהה.  לראות אותך מחבקת עצים או מחזירה מדוזות תועות בחזרה אל הים המלוח. ואולי, והחשוב מכל, לאהוב בך את אותה תחושת חופש, שאת מעניקה לי, תחושה שכמוה אולי לא חשתי מעולם. ושעות בודדות לפני עזיבתך, אני אשב ואקריא לך את הכל, ואת תחייכי ותצחקי ותחזיקי בידי, ולרגע קסום אחד תהיה לנו עדנה. וגם בנמל התעופה, רגעים מעטים לפני הפרידה, אני אזכיר לך בקול חנוק, בעת מגענו האחרון, לשמור את פיסת הדף המקומטת הזו, מתוך הידיעה- כי זה כל מה שיוותר לך ממני, ברגע שדמותך תיעלם במדרגות הנעות, לרגע אחד עוד מביטה אליי ומחייכת, וברגע שאחריו כבר מביטה למעלה, אל הדרך החדשה.
   
 

כאן ועכשיו

כאן ועכשיו אני ואת יושבים, ואת שוב שרה ומנגנת את כל שירייך הקסומים, בקולך העדין ובשפתך הענוגה, ובחוץ לילה חמים של סוף יוני.
בפעם הקודמת שישבנו כך ואת שרת את כל השירים האלו, היה זה יומיים בלבד לאחר אותו מוות פתאומי בו נתקלנו. בחוץ היו עננים אפורים, שכיסו את מרחבי השמיים, וטיפות גשם טפטפו על החלון.
אני בדיוק התחלתי אז לכתוב את המילים האלו, ואת שרת ושרת, וכשאמרת שאותן בחורות כבר לא יראו את מראה הטיפות היורדות במורד החלון, גם מעינייך ירדו להן טיפות קטנות של עצב.
ועכשיו, שוב את יושבת מולי ושרה את כל שירייך, כאילו והזמן קפא ורק השמיים שבחוץ התחלפו.
פעם, עידנים לפני, כתבתי לך, כי הייתי מוכן לאהוב אותך אפילו רק לשישים דקות. כתבתי, כי הייתי מוכן לאהוב את עינייך השקטות והנואשות, את צחוקך המתגלגל והמדבק, את קול שירתך, העדין ומרעיד הלב, שתמיד מזכיר לי אדמות רחוקות, קרות ועצובות, את דמעותייך המלוחות ואת בכייך החנוק. לאהוב את הספרים האבודים והשירים הנשכחים והערים הקסומות, שמילותיהם ומראותיהן נחקקו עמוק בליבך. לאהוב את המקום ממנו באת ואת המקום אליו הגעת... הקראתי לך זאת שנה לפני, שם בחדרך הקטן והחנוק בתל-אביב, שהיה גם מקום עבודתך. הקראתי זאת, לאחר שדמעות באו לעינייך בגלל אהבת שווא, שהייתה במישהו, שלא הביט אלייך בחזרה.
ואולי אוכל להוסיף, כאן וכעת, כי הייתי רוצה לאהוב גם את המקום אליו את הולכת.

בעוד כמה ימים תיסעי מכאן, עד להרים הגבוהים הנמצאים מעבר לאופק הזה ואלו שאחריו, הרחק במזרח.
ההרים, שפסגותיהם העצומות נוגעות בשמיים.
היית כבר במדבר הגדול שבדרום, אבל את מקווה ששם, בהרים המרוחקים, תמצאי את אותו שקט נכסף שלו מייחלת נשמתך כבר שנים כה רבות.
את אומרת לי, כי כל אחד מאיתנו עומד כעת לפני דרך חדשה. דרך, שסיומה תביא אותו אל המקום האמיתי ממנו בא. אבל דרכינו תהינה מקבילות, כך את אומרת, ובעצם לעולם לא ניפרד, גם אם על פניו זה ייראה כך.

ואני חושב על אותן מסילות ברזל אינסופיות, שלעומד עליהן ייראו תמיד כנפגשות בנקודת האופק.
מאז שפגשתי בך, לפני יותר משנה, השתנית ללא היכר. ובכל זאת את חשה, בכל ליבך, כי את חייבת לצאת אל המסע הזה. כי זהו השלב האחרון שנותר. ובכל התקופה הזו שלפני צאתך, כמו גם כאן ועכשיו, את שרה, שוב ושוב, בקולך העדין והמתנגן, את השיר היפה והנושן ההוא, שמאז ששמעת אותו לראשונה ברדיו, הוא נטמע בתוכך וסירב להרפות- אותו שיר בו מספר הזמר על הרצון העז, שנתעורר בו, לקום ולצאת אל מסע הנדודים הגדול, כמו אותו הלך צמא ההולך לו במדבר, מחפש אחר מילת האמת שבו, זו שתיתן לו את הכוח לשאת פנים אל המחר. והוא פורש את כנפיו, ועף אל הר נבו, אל המקום ממנו יוכל הוא לראות למרחוק, לראות שקוף. וכמו האש שבוערת בו, כך היא בוערת בך, וכמו הסופה הסוערת בו, כך היא סוערת בך. ואת רוצה כבר לצאת, לבקש אחר שורש ליבך, כמו העץ השתול במים, וכמו הסנה הבוער באותה להבה יוקדת.

פעם אמרת לי, כי את אינך מסוגלת לאהוב. אמרת, כי אפילו את ילדתך, ילדת השמש הנפלאה שלך, אינך יודעת לאהוב כפי שצריך. ואולי זו הסיבה לכך, שאת כה רוצה לצאת, כדי ללמוד איך לאהוב.
ולי נותר רק לקוות, כי כאשר תהיי שם, במסעך הארוך והמתפתל, תיזכרי, ולו לרגע, גם בסופו של השיר, הסוף בו הוא שב אל ביתו מהמסע הארוך, כדי לגלות כי את כל מה שאבד לו ואותו יצא לחפש, בין אם זאת אהבה, חופש, אומץ שקט או תמימות, או כולם ביחד, הוא לא ימצא במדבר האינסופי, או על פסגות ההרים המושלגות, אלא דווקא שם, בביתו שלו, מחכים לו כדי להיות איתו עד בוא הדרך אל סופה.  
ובעצם גם אני השתניתי. וגם אני חש, כי השינוי הזה, שחל בי, גם אם היה לטובה, גרם לי לאבד דבר מה יקר וחשוב לא פחות- תמיד אמרת לי, כי אני חייב לחזור אל כתיבתי, וכעת אני חש, כי כל אותן דמויות ועולמות, אותם גיליתי בסיפורים האלו שלי, יושבים ומחכים לי בסבלנות ובציפייה אין קץ, כי אחזור אליהם מהמסע הארוך אליו יצאתי גם אני.

ואת מוסיפה ושרה, גם בשפתך הענוגה שלך, על אותם צעירים, שצועקים- "אנו לא ביקשנו את העולם הזה, מדוע נתתם לנו אותו?!", ואת השיר על אותם ימים אפרוריים בהם וכמעט ולא רואים את הזריחה, ואת אותו שיר, שכנראה ואהוב עלייך מכולם, המספר על אותן מריונטות דהויות פנים, שרוקדות ושרות ושמחות, עד שאותן ידיים נעלמות המחזיקות בהן, מרפות מהחוטים, והן נופלות על האדמה, דוממות, שקטות וחופשיות.

http://www.youtube.com/watch?v=wB9uV7SBDrQ&feature=related