זהו, נגמר!

עד לפני 25 דקות הייתה לי יום הולדת... וזהו... עד לשנה הבאה...

כמובן שבמהלך היום היו טלפונים, אימיילים, SMS-ים, עוגה, הפתעות...

הגדילה לעשות רעייתי ואם ילדי, אבל לפני כן סיפור אישי.

אני לא נוהג.

ויתרתי על רשיון הנהיגה שלי בשנת 1991, אחרי יותר משנה שלא נהגתי... פשוט לא נהנה לשהות על הכבישים המטורפים שיש בארץ. מאז אני הולך ברגל הרבה, נוסע בתחבורה ציבורית ובמוניות. זה יותר זול מלהחזיק רכב, לא צריכים לחפש חניה, אין דוחות ושהנהג יתעצבן... אני מגיע רגוע למחוז חפצי.

במהלך 16 השנים האחרונות חלו שינויים רבים בחיי והמרכזיים שבהם הם לידתם של שני המלאכים שלי. מרגע שאלו נכנסו לחיינו, מפצירה בי זוגתי לחדש את רשיון הנהיגה... ואני בשלי, "לא אוהב לנהוג!"

"זה לא קשור לאהבה, זה בסך הכל יעזור לי... ", הייתה עונה, ללא שינוי דעה מצדי.

"בשעה עשרה לשתים-עשרה אנחנו צריכים להיות למטה",  הכריזה הבוקר, לאחר הנשיקות והברכות. "מה עושים?" חקרתי. היא חייכה ולא הוסיפה...

היינו למטה בזמן. אני, זוגתי ושני ילדינו... ממתינים... "למי מחכים?" שאלתי. "חכה ותראה", ענתה.

ואז הגיע...

המורה לנהיגה שאצלו למדה זוגתי לפני שנים... המתוקה קבעה לי שיעור נהיגה!

טוב, לקח לי קצת זמן לחזור לעצמי... בכל זאת לא נהגתי יותר מ-17 שנה...

לומר את האמת, ניסיתי ליהנות. באמת ניסיתי, אבל לא כייף לנהוג בכבישים האלו... במיוחד בעיר כמו רחובות...

כשחזרת ושיתפתי, החלטתי – אחדש את רשיון הנהיגה רק בכדי לעזור בהסעות לילדים ולשעת חירום (נגמר החלב, צריך לקפוץ לסופר). לא אנהג סתם כך ללא סיבה מוצדקת (בלי נדר).