יום שישי, השעה 17.00 ואני מתייצב בבית החולים. אבא מקבל את פני בפנים זעופות . "למה אתה מאחר...? "כבר שבת....... "אבא.... אני לא מאחר.... השבת נכנסת בעות שעתיים וחצי...... "אחחחחחחחח..... אתה מדבר שטויות........ הוא עונה לי ומסובב את פניו ממני. "אבא... השעה חמש ושבת נכנסת רק בשבע וחצי..... אני מנסה שוב. הוא לא מגיב. אמא מתקשרת ומבררת מה קורה. אני מעדכן שאין שינוי והיא מבקשת לדבר עם אבא. "אבא... אתה רוצה לדבר עם אמא בטלפון...? "לא..... כבר שבת .... "אמא.... הוא קצת מבולבל וחושב שכבר שבת... עזבי.... תדברו במוצ"ש..... "טוב.... שבת שלום......
"אולי תעשה כבר קידוש..... אבא מבקש. "אבא... יש עוד שעתיים עד כניסת השבת.... "אל תבלבל לי ת'מוח...... הוא מגיב. "מזל טוב..... תתחדש על המוח..... אני עונה ו בהומור השחור שלנו. אבא מחייך. "תעשה לי קידוש...... בבקשה..... הבנתי כי הוא חי לו בעולם משל עצמו כרגע ומארגן בזריזות את מצרכי הקידוש. "יום השיש.... ויכולו השמים והארץ וכל צבאם..... אבא מחייך בסיפוק.
אבא נרדם ומתעורר בסביבות שמונה בערב. "אתא רוצה לאכול...? אני שואל. "כן... אפשר.... הוא עונה . אני מכין לו את ארוחת יום שישי שקיבל מארגון חסד דתי . הארגון הזה מחלק כל שבת לחולים המבקשים ערכות שבת מסודרות. הערכות כוללות את כל מרכיבי השבת לאדם דתי. ישנם פריטי חובה לקיום שבת כהלכתה והארגון הזה מספק ערכה כזו לכל חולה ומלווה שמבקשים. אבא אוכל בתיאבון ניכר את ארוחת השבת. יש הבדל גדול באיכות המזון בין האוכל המסופק בבית החולים לבין הערכה הזו. מה גם שלאדם דתי חרדי חשובים מצרכים מסויימים לקיום מנהגי השבת. אבא מסיים לאכול תוך הפצרות חוזרות ונשנות שגם אני אטעם משהו. אני מסרב בנימוס.
השעות עוברות ובשעה עשר אני מבחין כי הוא ישן שינה חזקה ורגועה ומחליט לעזוב. בתכנית שלי לנסוע הביתה ולשוב מוקדם בבוקר. אני מוודא כי הכל מסודר, אבא מכוסה, האינפוזיה זורמת, סד הצוואר במקומו, מעקה המיטה סגור ואני נפרד חרישית.
מגיע הביתה, ארוחת ערב מקלחת ולמיטה. טררררררררררר טררררררררררררר טרררררררררר הטלפון מצלצל. אני פוקח עינייים ומבחין בקושי במחוגי השעון, השעה 01.30 בלילה והטלפון מצלצל. "הלו...... אני עונה. "איפה אתה.....? שואל אבא בקול מוזר. "אני קרוב... מה קרה...? תבוא מהר...... אני במעצר....... "אתה במה...? "במעצר.... תבוא מהר..... אבא סגר את השיחה. מתלבש בשניות, טס החוצה לרכב ופותח בנסיעה מהירה מאוד לכיוון תל אביב. מגיע לבית החולים ושועט במסדרון החשוך והנטוש. מגיע למחלקה. הדלת נעולה. מצלצל בפעמון ולאחר דקות מורטות עצבים הדלת נפתחת. שועט במסדרון המחלקה החשוך לחדר 14. החדר ריק.
החדר נראה כמו אחרי מלחמה. מזרק זרוק על הרצפה. בקבוקי המיים שהשארתי אמש ליד השידה זרוקים בפינת החדר על צידם. ובכלל. כשמוציאים את המיטה מהחדר הוא נראה פתאום גדול. ריק. אני נלחץ וצועד במהירות לתחנת האחות. במסדרון ליד התחנה אני מבחין במיטה, אבא שוכב עליה נועץ בי מבטים. "מה אתה עושה כאן...? אני שואל, בתגובה הוא ממלמל מילים בלתי ברורות ותחינה בעיניו. ניגש לתחנת האחות ומתקבל בקבלת פנים חמה תרתי משמע. "תשמע... אבא ניסה לרדת מהמיטה..... תלש את כל מה שמחובר אליו..... שבר את מעקה המיטה ונפל..... נאלצנו לכבול את ידיו ולשים אותו במסדרון כדי להשגיח עליו....... "אוקיי...... הבנתי.... עכשיו אני פה.... אפשר להחזירו לחדר....? תמתין עוד קצת זמן ונראה...... עונה האחות חרישית ומתפנה לעיסוקיה...... אני חוזר לאבא. הוא אינו נינוח. הידיים הקשורות מציקות לו. "ממלמל לי בקשה שאתיר את הקשרים. "אבא... אתה עושה מהומות ולכן קשרו אותך... נסה לישון קצת ואז יפתחו לך את הקשרים.... הוא משלים עם הדברים ומנסה לישון. שינה הזויה ומסוייטת. כל הזמן זז, מתהפך, מזיז את הצווארון, מנסה לתלוש אותו, מסיר את מסיכת החמצן ואני מחזיר. השעות נוקפות. אני פשוט צמוד אליו. עומד ומשגיח.
בוקר. לילה מסוייט לחלוטין. פשוט עומד ליד המיטה במסדרון ומשגיח שלא יסיר את מסיכת החמצן. שלא יפשוט את הכותונת. משמרת בוקר מגיעה והאחות האחראית שואלת אותי מה הוא עושה במסדרון. "הוא כאן כי העבירו אותו לכאן.... אפשר להחזירו לחדר...? "כן.... ואם אתה צמוד אליו אז אפשר גם להתיר את הקשרים... רק תשגיח שלא יסיא את המסכה והעירוי..... אני מתיר את התחבושות הכובלות את ידיו ומסיע את המיטה לחדר ומחבר אותו לשקע החמצן בחדר. השעות נוקפות ואבא בהזיותיו. התדרדרות משמעותית במצבו. הרופאים נכנסים ויוצאים ואין שום החלטה משמעותית. בשעה 18.00 מגיעה רופאה צעירה. בודקת את אבא ומחליטה. "טיפול מוגבר... אנחנו נעביר אותו לטיפול מוגבר במחלקה ..... נרדים אותו וננשים אותו ונראה איך יתפתח...... "תצא בבקשה החוצה עד שנסיים להכין אותו להעברה..... אני יוצא. הדלת נסגרת
עוברות כעשרים דקות ואבא מוצא מהחדר ומובל לחדר הטיפול המוגבר במחלקה. אני מלווה אותו עד דלת החדר וממתין שיסיימו לקלוט אותו שם. חצי שעה עוברת ואני נקרא פנימה. "תשמע... נאלצנו לקשור אותו שוב ולהחדיר לו טובוס להנשמה (צינור של מכשיר הנשמה) וכמובן גם להרדים אותו...... ננסה כמה שעות ואז נחליט מה הלאה...... אני בהלם. ההתדרדרות המשמעותית הזו מלחיצה אותי. ממתין ליציאת השבת ומתקשר לאחי ולאמא ומעדכן בהתפתחות. אמא בוכה. אחי קצר רוח כחלק מההתמודדות שלו.
"טוב... בכל מקרה אין לי מה לעשות כאן עוד... אין אישור לשהות לידו למעט חצי שעה שעה פעם בארבע שעות אז אני עוזב כאן.... נמתין לבוקר ונראה מה קורה אני מודיע לאחי.... "סע לשלום.... מסיימים את השיחה.
הבוקר מגיע ואיתו הטלפון. אמא מתקשר בוכייה. "מעבירים אותו לטיפול נמרץ...... אני המום. "אוקיי.... תהיי שם עד הצהריים ואני אחליף אותך בצהריים..... מגיע לבית החולים בשעה 16.00 שעת הביקור בטיפול נמרץ. נכנס למסדרון ומגיע לחדר 2. אבא שוכב על המיטה המוגבהת, מורדם, מונשם, ללא תגובה. חיוור כולו. החדר הזה מפחיד. עשרות מכשירים ותאים עם ציוד ותרופות. הכל בוהק בלבן. קר. מנוכר. אחות צמודה משגיחה. "אדון.... תלבש חלוק.... תחטא את הידיים... הוא בבידוד........ יש לו חיידק המחייב בידוד..... "אוקיי.... לובש חלוק ומחטא ידיים וניגש לאבא. הוא כמובן לא מגיב. חצי שעה עוברת ואין שום שינוי. אחות נוספת ניגשת ומחליפה אינפוזיה. אבא פוקח עיניים ומביט בי. מנסה ביד חלושה לסמן לי שלום. אני מנסה לדבר איתו ולא ברור אם בכלל שומע או מבין אותי. הוא מסמן לי בידיו משהו שאני כמובן לא מבין. אני מתקרב. אבא לא יכול לדבר כי הטובוס נעוץ בגרונו. אני שולף עט ומבקש מהאחות דף נייר אולי הוא יוכל לכתוב. קשה לאבא לכתוב עם כל המחטים הנעוצים בידו אבל הצלחתי איכשהו להבין שהוא צמא מאוד. אני שואל את האחות מה עושים והיא מציעה להרטיב לו את השפתיים. מגישה לי פיסת גזה וכוס מים ואני מרטיב לאבא את השפתיים. אבא נרגע ושוקע שוב בשינה. אני עוזב כי הסתיימה שעת הביקור.
הימים חולפים, שגרת ביקורים. ארבע פעמים ביום חצי שעת ביקור. חשוב לנו שכל פעם שיש ביקור אבא יראה מישהו מוכר לידו. זה המעט שניתן להעניק לו בשלב זה. אבא כבר לא מורדם, נגמל מההנשמה ולמעשה אחרי שלושה ימים הוחלט להחזירו למחלקה. חוזרים למחלקה והדבר מעלה חיוך על שפתיו, את המחלקה הוא מכיר ומרגיש בה בבית. ויש גם הרבה יותר זמן ביקור, למעשה ניתן לשהות לצידו כל היממה. שגרת הביקורים נמשכת. הימים חולפים. יום יום והבדיקות שלו, התשובות לבדיקות, עליות ומורדות. שבוע רודף שבוע ואנחנו שם.
באחד הימים אני תופס את מנהל המחלקה ומבקש כמה דקות התייעצות. "ד"ר... תגיד לי בבקשה מה קורה...? מה הלאה...? "תשמע... מבחינתי הוא בתהליך החלמה... אפשר להתחיל לשקול להורידו מהמיטה ולהתחיל בשיקום..... אני אזמן פזיוטרפיסטית ונתחיל בשיקום...... "תודה ד"ר..... אני רץ לבשר לאמא ולאחי את החדשות. אבא שומע את הדברים ומחייך.
המשך יבוא.....
|