עם פרוץ חודש אוגוסט נסעו הקטנים לשבוע לסבא וסבתא בקיבוץ מעלה גרוגרות. בעודנו מתענגים על השקט החלקי שהשתרר בבית צעדה הגדולה מעדנות אל הסלון והודיעה שבשני הלילות הקרובים היא מתכוונת לישון אצל חברה. לפני שהספקנו לאשר, נסגרה הדלת מאחוריה, ונשארנו שנינו. הסתכלתי אל האישה שאיתי שהסתכלה עלי. עמדנו שנינו בפני הלא נודע. יש לנו מחר יום ולילה שלמים רק לעצמנו. בלי ילדים, בלי הסעות, בלי למהר הביתה מהעבודה, בלי עשרות שיחות טלפון של "אבא תגיד לו" ו"אמא היא אמרה לי". יום ולילה לבד. . הסתכלנו זה אל זה בדממה. מבטי ההלם בעקבות המצב החדש והלא מוכר, התחלפו במבטי שמחה שהתחלפו במבטי חרדה וחוסר אונים. יום ולילה לבד. מי זוכר מה עושים במצב כזה??!! בתום חמש דקות של שקט מעיק הצעתי לאסוף אותה מחר מוקדם מן העבודה, לסרט וארוחה טובה, מחשבותיי נודדות אל הקינוח שאחרי. 'סרט וארוחה נשמע מצויין' אמרה השאיתי, מדמיינת איך בסוף הארוחה היא נכנסת למיטה עם הספר שהיא מנסה לסיים כבר שנים. . 'רק תודיע לי לאיזה סרט ומסעדה הולכים' נפרדה ממני זוגתי בבוקר בנשיקה והלכה לה. ואני, מה שחשבתי שיהיה יום עבודה שגרתי, עם מעט הכנות, הפך להיות יום עם מעט עבודה והרבה הכנות. אני יודע אלו סרטים היא אוהבת. הסרט האחרון שראינו בקולנוע היה 'לרקוד עם זאבים', סרט שהיא מאוד אהבה. הצרה היא שמאז התחלנו לרקוד עם בקבוקים וטיטולים, ועכשיו כשיש לנו סוף סוף אפשרות לחדול ממחול השדים הזה, אני עומד מול רשימת הסרטים אובד עצות. לך תבין מהשמות איזה סרט היא תאהב. . שיחות הטלפון לחברים לא ממש הועילו. הידע של רובם נעצר אי שם בין 'טופ ג'ן ל'ריקוד מושחת'. עד שנזכרתי בחברה משותפת, רווקה תל-אביבית מאושרת, שבעיסקת חבילה המליצה על סרט טוב, שיתאים לדעתה, ועל מסעדה. לא נותר אלא להכין רשימת נושאים לשיחה למסעדה, נושאים שלא יכללו בתוכם ילדים חוגים ובתי ספר. כשנשלמה גם מלאכה זו, הרגשתי איך משתלטת עלי הרומנטיקה ויצאתי לאסוף את השאיתי. . הסרט היה מצויין. משם המשכנו למסעדה, רק כדי לגלות שבשנים האחרונות מישהו צמצם את כמות מקומות החניה בתל-אביב, ושיש לקחת בחשבון כשעה עד למציאת מקום סביר. הזמנו אוכל, הנרות הבהבו מטילים צל קסום על פניה, וכשצלילים שקטים נישאים בחלל המסעדה, שלפתי בזה אחר זה את נושאי השיחה שהכנתי מראש, מדבר בהם בעליצות, מתכנן את הקינוח. אני לא בטוח אם היה זה בנושא השלישי או הרביעי, כשהבחנתי לפתע בפניה החתומות של זוגתי. הפנים שאומרות רק דבר אחד: 'אני לא מאמינה שעשית לי את זה'. השתתקתי. מנסה במהירות לשחזר במוחי הקודח מה כבר אמרתי שגרם לה לכעוס. מנסה ולא מצליח. את המנה האחרונה אכלנו בשתיקה רועמת, שילמנו ויצאנו לרחוב. כל צעד שקרב אותנו לאוטו הרחיק אותי מהקינוח. . בחסות החשיכה לא הצלחתי לראות את פניה השותקות של השאיתי. בצעד נואש, ובניגוד גמור לאינסטיקט הגברי המפעם בי החלטתי לפתוח את הנושא. לדבר על מה אמרתי, ולמה היא כועסת. לא בכדי התפתחנו כך שאנו לא מדברים על דברים כגון אלו. הטבע ידע מה הוא עושה, וכל נסיון לפעול נגד חוקי הטבע נדון מראש לכישלון. הנסיון לפתח את הנושא היווה שגיאה חמורה, וזוגתי שתחייה אחרי שתיקה רועמת עוד יותר, שיחררה את חרצובות לשונה מצליפה בי על חוסר רגישותי המשווע, מסרבת בתוקף לגלות לי מה גרם לה להיעלב כך, משאירה אותי אובד עצות, חושש לנחש. . למחרת, אחרי העבודה, אספתי אותה ואת שתיקתה, ונסענו יחד למעלה גרוגרות לאסוף את הילדים. החיבוק האמיץ שלהם התחיל את פעולת הריכוך אצל השאיתי, אבל רק כשהקטנים התחילו בדיווח המפורט של 'הוא התחיל' ו'לא נכון, הוא אמר לי קודם', התרככו פניה סופית. חזרנו למגרש המוכר, לנושאים המוכרים. הדרך הביתה כבר עברה בשיחה קולחת. הם רבים במושב האחורי, ואנחנו מאיימים במיני סנקציות מתובלות בשידולים והבטחות למקרה של הפסקת אש לא צפויה. זהו. חזרנו לשגרה. אפשר לעבור לקינוח. |