אמא שלי ואני

אמא שלי תמיד היתה מסובבת על כל הראש. ידעתי את זה בערך מהרגע שעמדתי על דעתי. היא תמיד היתה דאגנית מאוד, לרוב בלי כל סיבה גלויה לעין, היא גם היתה מדברת עם חייזרים, או עם מישהו אחר שקיים לה בראש, לא באמת ידעתי אף פעם. ולמרות הכל אהבתי אותה כי היא היתה אמא שלי, אבל למרות כך, בלילות לעיתים הייתי מתחנן לבורא שייתן לי משפחה חדשה כי התביישתי בה, כל כך התביישתי. אני יכול להזכר גם היום בושה שהציפה את לחיי בכל אסיפת הורים או בכל יומהולדת. אבא לא היה לי, כי אמא עשתה אותי מ תרומת זרע   של בנק הזרע . שאלתי אותה פעם למה היא לא חיפשה לי אבא, והיא אמרה שהיא לא צריכה גבר בחייה שיגיד לה איך לגדל אותי, שטוב לנו ככה. אבל לי לא היה טוב. אני רציתי מודל הורות אחרת  . רציתי אמא נורמלית ואבא כלשהו שיהיו לצידי, שיתמכו בי במקום שאני אתמוך בה. יום אחד היא הראתה לי כרטיס טיסה לשוויץ, ואמרה שזה בשבילי- שאסע ל סאמר סקול  וארכוש לי עתיד. לא הבנתי לאיזה עתיד היא מתכוונת, כי ממה שלמדנו בבית הספר העתיד הוא המשך הישיר של הווה, וההווה שלי היה מחורבן ממש, אבל הודיתי לה ולקחתי את הכרטיס. רק כשחזרתי מה מחנה קיץ הבנתי פתאום שהיא שלחתה אותי לבנות לי עתיד, כדי שהיא תוכל לבלות עם החברה ה לסבית שלה. אני בכלל לא ידעתי מה זה  לסביות , אבל השכן שלי ממול דאג לעדכן אותי בכל מה שראה דרך החלון של חדר השינה. עוד פעם הרגשתי את הבושה זורמת ללחיי ומציפה אותם באודם של שנאה. מסתבר שתמיד היתה לסבית, ולא חיפשה לי אבא כי לא היתה יודעת מה לעשות איתו. היא היתה מוצאת נשים דרך אתר הכרויות .

לימים הפכתי להיות איש יחסי ציבור ממולח ועסקתי ב יחסי ציבור באינטרנט , ניהול משברים  ו ייעוץ תקשורתי , וניסיתי ככל שיכולתי לשכוח אותה וממנה, אבל מעולם לא הצלחתי. אמא היתה בתוכי, מסרבת לצאת, מסרבת להעלם. היינו שנינו כאחד כמו  הפונקציות השונות שדרות יחד ב מדפסת משולבת , אלא שאני לא הרגשתי רצון לשילוב, רציתי לצאת לעצמאות רגשית.

רק כשהיא נפטרה הפסקתי להרגיש את הבושה. אז התחלתי לחוש חמלה.