ב"ה
בפוסט הראשון בנושא זה, הסברנו שבורא העולם, ה"אין סוף" ברוך-הוא, משפיע לעולם "אור אין סוף" שהוא כולו טוב בתכלית הטוב, רק טוב, שאין בו ולוּ קמצוץ זעיר של רע, חלילה.
ושאלנו, אם כן מדוע יש בעולם רע, ואיך נהפך שפע "האור אין סוף" הטוב, לרע כביכול. והשבנו, שה"אור אין סוף" לא נהפך, חלילה לרע, השינוי הוא באדם, במקבל. והסברנו זאת במשל ה"כוסות השקופות הצבעוניות", וקבענו ש"האדם הוא הקובע את גורלו".
אמנם יש לחלק בין הצד הרוחני של גורל האדם לבין הצד הגשמי של גורלו. בפוסט זה ניגע מעט בצד הרוחני, ובפוסט הבא נעסוק, בעזרת השם, בצד הגשמי.
בספר קדושת לוי (תזריע, בתוך ד"ה: ואשה אשר ישכב איש אותה, סו טור ד) כתב: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאזֶן שׁוֹמַעַת וכו' (אבות פרק א משנה ב), והנה לכאורה לא נבין מאמר הנ"ל, כי הדברים אין להם שחר, באמרם: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, והלא השם יתברך הוא למעלה מכל העולמות ומכל השרפים ומכל חיות הקודש, ולמה נאמר מִמָּךְ ולא נאמר: למעלה מכל העולמות. ומקודם נבין פסוק בתהלים (לד, טז) עֵינֵי יְהוָ"ה אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם, שלכאורה ייפלא בעיני האדם על המראה הזה שח"ו לחשוב זאת שלהקב"ה יש, כביכול עיניים ואוזניים, כי הלא כל אדם צריך להאמין שלהקב"ה אין לו דמות הגוף ראה בהרחבה בפוסט "אי הגשמת הבורא יתברך".
רק כי דוד המלך עליו-השלום כוון לדבר גדול מאוד בדברים האלו. והנה כתוב במדרש (ראה ילקוט שמעוני, במדבר פרק ו סימן תשי) על פסוק: יְהוָ"ה צִלְּךָ (תהלים קכא, ה) כי מה שהאדם עושה, כך הצל שלו עושה תנועות האדם. כאשר האדם עושה, כן הצל עושה אחריו כעשייתו וכהוייתו. כן כשאדם עובד את ה' בורא כל העולמים, אזי מה שהצדיק עושה למטה, כל תנועה ותנועה נעשית למעלה, ומכתיר את הבורא ברוך-הוא בדיבוריו הקדושים.
ובדרך משל לבן שעושה דבר חכמה לפי השגתו, אז האב מתפאר עצמו בחכמת התינוק. הגם שלפי שכל האב הדבר הזה אינו חכמה כלל, רק אף-על-פי-כן לפי שכל הבן, בן חמש שנים, אזי הדבר הוא חכמה.
כן אנו נקראים בנים למקום, וכשאנו עובדים אותו, אזי אנו עושים חכמה גדולה, וכמו שכתוב: רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָ"ה (תהלים קיא, י), לכן השם-יתברך ברוך-הוא מתפאר עצמו למעלה בחכמת התינוק, ואומר לכל פמליא של מעלה, ראו בנִי שגידלתי, שמכווין את-עצמו למלאות רצוני וחפצי, שאקבל ממנו תענוג, וזהו כל מגמותיו של הבן. ונמצא מה שהאדם עושה טוב עם העין, אז העין חקוק למעלה לעשות להשם-יתברך ברוך-הוא נחת רוח מזה העין. וכן כשאדם שומע תורה עם אוזניו, ומשמר שלא לעשות דבר נגדו נגד הקב"ה באותן האברים שלו, ומשמר שלא לשמוע דבר ליצנות וניבול פה ח"ו, אזי האוזן חקוק למעלה.
וזה כוונת חכמינו ז"ל (ילקוט שמעוני, בראשית פרק כח סימן קיט: "ישראל אשר בך אתפאר את הוא שאיקונך חקוק למעלה". ושם פרק לד סימן קלה: ":יעקב שאיקונין שלו חקוק בכסאי") "דמות צורתו של יעקב חקוק מתחת כסא כבודו", כי הוא עבד את הבורא, ולכן הייתה צורתו חקוקה למעלה. וזה כוונת הכתוב עֵינֵי יְהוָ"ה אֶל צַדִּיקִים, כלומר, מהיכן עֵינֵי יְהוָ"ה, על זה אמר מהצדיקים שעושים טוב עם העין, ולכן יש למעלה עין ואזניו. כלומר, מהיכן הם אזניו, על זה אמר אֶל שַׁוְעָתָם. כלומר, מאילו שהם צועקים להשם יתברך ועובדים אותו, ונמצא שעושים טוב עם האוזן, כי כשמתפלל עם הפה צריך להשמיע לאוזניו מה שהוא מוציא מפיו כמו שנפסק להלכה: "השמע לאוזנך מה שפיך מדבר" ומשום הכי כך אוזן חקוק למעלה. ונמצא אם העין מביטה ורואה בדבר רע ח"ו, אזי העין החקוק למעלה סתומה. ואם הוא עושה טוב עם העין, אזי העין החקוק למעלה פתוחה.
וזה כוונת הכתוב הַטֵּה אֱלֹהַ"י אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה (דניאל ט, יח). כלומר, שעשינו עד עכשיו דברים רעים עם העין, ונמצא העין סתומה למעלה, ולכן אנו מבקשים שיפתח את העין שהיא סתום.
וזה כוונת חכמינו ז"ל, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, כלומר, מה שהוא למעלה הכול מִמָּךְ, ממה שאתה עושה למטה, כן חקוק למעלה, ותדע עַיִן רוֹאָה וְאזֶן שׁוֹמַעַת, כלומר, שהעין של מעלה רואה ואוזן שלמעלה שומעת. ומהיכן בא למעלה אוזן או עין, הוא ממעשיך שאתה עושה".
בספר "רביד הזהב" כתב: "הרב הקדוש רבי צבי מזידיטשוב זצ"ל פירש את המשנה דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, כך: רצונו לומר, מה שהוא לְּמַעְלָה, היינו דמות אדם (מספר מ"ה) היושב על כסא – הוא מִמָּךְ, רצונו לומר תלוי בך, היינו על ידי מעשיך, והבן".
בספר ה"תניא" (אגרת התשובה, פרקים ה - ו) כתב על הפסוק בספר דברים (לב, ט) יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: "כמו החבל שראשו אחד למעלה, וראש השני למטה, אם ימשוך אדם בראשו השני שלמטה ינענע וימשך אחריו גם ראשו הראשון שלמעלה, ככה ממש בשורש נשמת האדם ומקורה הוא ממשיך ומוריד השפעה ממרומים".
וכתב בספר "נפש החיים" (הגה"ה כשער א' פרק ה') "זהו כי חלק ה' עמו יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, שעיקרו קשור ונטוע למעלה, חלק הוי"ה ממש כביכול, ומשתלשל כחבל עד בואה לגוף האדם. וכל מעשיו מגיעים לעורר שורשו העליון כעניין החבל שאם ינענע קצתו התחתון מתעורר ומתנועע גם ראש קצהו העליון".
היוצא לנו מהמובאות הנ"ל שהאדם במעשיו, כאן בעולם הזה, הוא המעורר את אותה מידה בשורשה בעולמות העליונים, ולפי טיב מעשיו, לטוב או חלילה ההיפך, מושך ומוריד על עצמו "שפע" או חלילה "פשע".
יזכנו הקב"ה לעבדו באמת וביראה ובאהבה ושלא נעשה חלילה דבר כנגד רצונו, וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם. וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְוֹ הָעֶלְיוֹנָה. אָמֵן סֶלָה: |