לא, זה לא הבלוג הראשון שלי. הגעתי לדה מרקר אחרי שהות באתר בלוגים אחר. בקהילה כמו בקהילה, גיליתי שהגעתי למקום שבו אין לי כמעט פרטיות וחבריי הוירטואליים הפכו למליצי יושר ולחורצי גורלות, בלי קשר למה שכתבתי. היו שאהבו אותי והיו שלא, וכל הזמן הזה השתדלתי לשמור על איזון, עיגלתי פינות כדי לא להזדהות באופן מלא, כדי לא להחשף. לא בגלל שאני מסתירה משהו רע, להיפך. בגלל שקשה היה לסמוך על מי שסביבי שיבין. חברויות נבנו ונהרסו, אולי בגלל חוסר היכולת שלי להשמר או לסמוך, או המשיכה שלי למי שלא באמת קורא בין השורות.
ועכשיו יש משהו משחרר בכתיבה אנונימית, שלוחת רסן מהזן הלא מזיק. אני לא צריכה להתחשב בדעות של חברים או מכרים, אני לא צריכה לחבר אחד ועוד אחד שכולם יבינו, או להסביר בפרטי למה התכוונתי כשכתבתי על הרגש ההוא.
להיות אנונימית כאן זה חופש שכנראה התגעגעתי אליו.
הבעיה היא שאני יוצאת החוצה מהמילים, ומפתחת תחושות אמיתיות גם פה, כאלו שברור שבהדרגה יגרמו לי להפתח ולחשוף אותי. |