0
| נסעתי באוטובוס אתמול. לא משנה למה. כלומר בוודאי שמשנה, אבל לא לענייננו כרגע. אז הגעתי לתחנה ולקחתי סיגריה, כי זכרתי שזה מה שמביא אוטובוסים, ועליתי.
האוטובוס היה כמעט ריק לחלוטין, רדיו מנגן באזור הנהג, ממוזג עד כדי כמעט קפאון ומלא כסאות בודדים ריקים כמו גם קונפיגורציות של זוגות ורביעיות כסאות לבחור ביניהן. ישבתי במקום בו נשבו באותו הרגע הרוחות הכי רגועות ממע' המיזוג והתכוננתי לבאות. תמיד הרי יש באות בפוסטים כאלה.
כל פחות מדקה הדבר הארוך הזה עצר, וכבר לא הייתי לבד. עלו שתי חיילות, והבנתי שכיום מגייסים בגיל 13-14 בערך. עלו כמה נשים בדרכן לשוק, או כך זה נראה מהצד שלי. ועלו כמה וכמה זקנים שניכר היה שהם מבסוטים מאוד מהרעיון המקורי שלהם להעביר את ימי הקיץ בנסיעה ממוזגת. ובינתיים אני לבד. אבל האוטובוס כבר ממש לא ריק. אז החלטתי להתכונן לבחורה הצעירה והנכונה שבטח מייד תעלה ותתיישב לצידי להנעים לשנינו את יתרת הדרך. אבל היא לא עלתה. כלומר עלו כמה דומות, שאיכשהו לא שמו לב שאני שם ממתין ובחרו במקומות אחרים. שטויות, הרהרתי לעצמי, יש עוד מלא כמוהן. ובהחלט יתכן שיש, אבל מי שלפתע התקדם לכיווני (בקושי) במעבר הצר היה לוחם WWE. איך אני יודע? יכול להיות שהסקתי בדיעבד, אבל אין לי ספק שלנצח אותו בזירה (כלשהיא) זה על גבול הבלתי אפשרי, או משהו שכרוך בהקרבה עצמית שרוב בני האדם יעדיפו לוותר עליה. והתיישב לצידי. בן אדם במימדים של 2 מטר גובה ומטען שהיה מזכה אותו בקרב מול כל משקל, לא רק זה הביתי. ואיזה רוחב. והרכב כבר מלא, מפוצץ. והמזגן הפסיק לפעול, או כך זה נראה מהצד שלי. המתאבק יצא מהבית כמו שאומרים לבוש לייט. גופיה כזאת, מאלו עם החורים לאוויר. כאילו אוויר ירצה להתקרב. ודמיינו לעצמכם תלתלים כאלו גדולים ועקשנים. ומבריקים מזיעה. כל מה שאני רואה (ומרגיש) זה תלתלים.
התקשרתי לאשתי לצעוק עליה שיותר אני לא עולה על אוטובוס בחיים, ושהאמא שלה מעצבנת אותי כל הזמן, ושתברר לי איפה המקלט הכי קרוב לגברים אנוסים.
חוץ מהראש, כולו תלתלים.
|