כותרות TheMarker >
    ';

    אמריקנו כפול

    ארכיון

    נכדתו של שלום עליכם

    8 תגובות   יום שלישי, 18/8/09, 05:29


    "תודה על מחיאות הכפיים. זה מגיע לי", אומרת בחיוך שובב בל קאופמן בת ה-98, נכדתו של שלום עליכם וסופרת מצוינת בזכות עצמה. "קודם כל, בזכות גילי. זה הישג. ושנית, כי אני קרובת המשפחה היחידה שזוכרת את שלום עליכם בחיים".

     

     

     

    זה מסוג הפגישות שגורמות באמת לאהוב את המקצוע הזה, שזורק אותך לפעמים לקצה העולם, ולפעמים רק לווסטהמפטון, מצפון לניו-יורק, לסמינר לימוד של יהודים דוברי רוסית שהעדיפו (או שההורים החליטו בשבילם) להגר לארה"ב. בל, שנולדה לפני מלחמת העולם הראשונה, נראית מעולה. היא שמרה על חוש ההומור ועל החיבה לנעלי עקב. והיא אוהבת לספר איך הסבא היה אומר ל"בלוצ'קה הקטנה" להחזיק לו את היד חזק, כדי שהוא יכתוב טוב יותר. איך היה כותב לה מכתבים, שתלמד מהר לכתוב שהוא יוכל לקרוא. בעצם, הם אפילו לא קראו לו "סבא", אלא "פאפא", כי היה צעיר ומצחיק מדי בשביל להיות סב.

    "זה לא פשוט להיות הנכדה של שלום עליכם ולהפוך לסופרת בזכות עצמך", היא אומרת. את ספר הביכורים שלה פרסמה רק אחרי גיל 50, שנים ארוכות אחרי שהסבא נפטר  בחוסר כל בארה"ב. כשאנחנו מדברות אחרי הנאום שלה, היא מדברת קצת ברוסית ("פעם כשביקרתי בישראל כולם בתל-אביב היו מדברים רוסית בבתי קפה, ועכשיו לא נשאר לי עם מי לדבר רוסית, כל החברים כבר מתו"). וגם נזכרת במשפט בעברית. "הסבא רצה שאלמד עברית. הוא אמר: "קחו לבלוצ'קה מורה לעברית, שתוכל לקרוא את השירים של ידידנו חיים נחמן ביאליק". ופעם בשבוע היה בא מורה ללמד אותי עברית, אבל אני זוכרת רק משפט אחד: "אני חפצה סוס". זה באמת משפט שלא היה לו שום שימוש בכל חיי הארוכים. ועכשיו גם לא ברור לי מה הייתי יכולה לעשות עם סוס, אז אנא, אל תטרחי להשיג לי אחד".   "אני נולדתי בברלין, כי אבי למד שם רפואה, עברנו לאודסה, כשהייתי בת 9 עברנו למוסקבה. אני מרגישה בבית בכל אחד מהמקומות האלה, גם בניו-יורק.  בפעם האחרונה שהייתי בישראל, פגשה אותי בשדה התעופה מדאם ביאליק, ואמרה: "בלוצ'קה, לא השתנית בכלל" – וכבר ממש לא הייתי ילדה". כנגד כל הסיכויים, בל אופטימית לגבי עתידה של יידיש. "אני מכירה קולג'ים ואוניברסיטאות שמלמדים בהן יידיש. אני לא חושבת שהשפה הזאת מתה. שלום עליכם הפך את יידיש לשפה של ספרות גדולה. הוא כתב ביידיש, אבל בינינו דיברנו ברוסית. האמת, גרנו במוסקבה, אודסה, קייב, לא בשטייטל. ביקרתי פעמיים בפריאסלאבל, עיירה שהיה גר שם. עברתי ברחובות שהוא הלך, ישבתי על אבן שהוא נהג לשבת עליה. יש שם מוזאון שלו, אבל רוב התושבים, כמובן, חיים את היומיום, קונים אוכל, עובדים. אבל אני רעדתי מהתרגשות".   נ.ב. כמובן, העולם הזה קטן... פעם הגשנו לסירוגין תוכנית עם כתב בשם גרישה אסמולוב, קרוב משפחה רחוק של בל. לפני כעשרים שנה היא איתרה את המשפחה שנותרה ברוסיה ובאה לבקר אותם שם. עכשיו גרישה לומד באוניברסיטה בוושינגטון, ובשבוע שעבר, הוא קפץ לשמוע אותה בווסטהמפטון.    ומשהו אחר לגמרי, לסוף הערב - מזרקה בהובוקן...

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/4/10 17:16:


      כוכב גדול

      ענק בעצם!

        8/11/09 09:28:

      את פשוט מקסימה בכתיבה שלך ובהגשת הנושאים.

      תודה לך.

        8/11/09 08:44:


      תודה על פוסט מרגש!

      מקנאה בך - במובן הטוב של המילה....

        29/8/09 03:11:


      מקסים, משובב

      לפגוש את הנכדה של שלום עליכם זה לחבר עוד חוליה בשרשרת שלעיתים מוטלת בספק

      תודה על המידע

      ועל אופן הגשתו

      רוני

        23/8/09 18:36:


      אני מעריץ אותך על כתיבתך.

      אבנר

        23/8/09 18:35:


      אני מעריץ אותך על כתיבתך.

      אבנר

        20/8/09 04:30:
      chapeau
        18/8/09 06:55:
      כיף שאפשר להנות מהעבודה כל כך כמו שאת עושה. שמח בשבילך :-)