כותרות TheMarker >
    ';

    על אם הדרך

    נעים מאוד, אני שמוליק, מורה דרך המתגורר באזור המרכז. הבלוג בא לתאר מקומות, תופעות טבע, מקומות הסטורים, סיפורים אנושיים וכד' שניתן למצוא בדרך. בדרך לאן? זה יכול להיות בצד כבישים בין עירוניים, בדרך לעבודה באחד מרחובות העיר, לפעמים אפילו ליד הבית.
    הערה טכנית קטנה. בשל שיקולים של זכויות יוצרים, הצילומים שיצורפו לפוסטים השונים הינם צילומים שלי, אלא אם כן אציין אחרת.

    כעת, לאחר ההקדמה נותר לגשת לעבודה. עלי מוטל לכתוב ולצלם, ואני מקווה שאתם תקראו, תיהנו, ובפעם הבאה בדרככם ממקום למקום, תזהו את המבנה הזה, שמעולם לא שמתם לב אליו, ותחייכו אליו משמע היה מכר ותיק.

    ארכיון

    0

    פארק עד הלום

    0 תגובות   יום שלישי, 18/8/09, 08:14

    הנוסע בכביש מס' 4 דרומה, יראה ליד הכניסה הצפונית לאשדוד, מערבית לכביש עמדת פילבוקס ולידה אנדרטה.  הפילבוקס הוקם על ידי הבריטים, בזמן המרד הערבי הגדול, ונועד להגן על הגשר הישן (לא זה שבשימוש היום).  במלחמת העצמאות עשו המצרים שימוש בפילבוקס בתור עמדה ממוגנת כנגד הכוחות הישראלים.  במרחק של כמה עשרות מטרים ניתן לראות אנדרטה נוספת, בצורת אובליסק, אנדרטה לחיילים המצריים שנהרגו במקום.  זהו פארק עד הלום, המקום בו נבלם הכח המצרי העיקרי במלחמת העצמאות, כשלושים וחמישה ק"מ מתל אביב.

     

    עוד לפני הפלישה המצרית, היה חשש כבד מפלישה מצרית דרך החוף צפונה, וכיבוש תל אביב.  על מנת להקשות על צעד שכזה, הוחלט לפוצץ את הגשר שעבר מעל נחל לכיש, עוד בטרם החלה הפלישה.  פיצוץ הגשר הוטל על גדוד 53 של חטיבת גבעתי.  בליל הפיצוץ, הלילה בין ה- 11 ל- 12 במאי, הוטלה על הגדוד  משימה נוספת, כיבוש כפר בשם ברקה, ופיצוץ הגשר נתפס כמשימה משנית.  הפיצוץ הוטל על מפקד פלוגה ב' מהגדוד, שמעון מרגולין, ולצורך המשימה ניתנה לו מחלקה.  מהר מאוד גילה מרגולין שלא מדובר על מחלקה אורגנית, אלא "שאריות" של לוחמים שלא יצאו למשימה העיקרית, רובם רגמים מהפלוגה המסייעת שלא היתה להם מספיק תחמושת.  בנוסף, לא הוקצו למרגולין כלי נשק מתאימים, והוא מצא את עצמו מבזבז שעות על נסיון להשיג כלי נשק מהנשקים של הישובים בסביבה.

    על מנת לפוצץ את הגשר היה צורך ב- 300 ק"ג חומר נפץ.  אחד הישובים הסכים לתת לו שתי פרדות, וכך מצא את עצמו מרגולין מוביל את המחלקה עם שתי פרדות עמוסות חומר נפץ לעבר הגשר.  כבר בתחילת הדרך, אחת הפרדות הצליחה להשליך מעליה את שק חומר הנפץ, ולברוח.  חמישה לוחמים, ביניהם המפקד מרגולין, התנדבו להעמיס על גבם את 150 ק"ג החומר נפץ, ולהמשיך בהליכה.  בהמשך, הצליחה הפרדה השניה להשליך מעליה את 150 הק"ג הנותרים, לבעוט באחד הלוחמים ולברוח.  הפעם לא היו מספיק מתנדבים, ומרגולין נאלץ לבחור חמישה חיילים,  ולהטיל על כל אחד מהם לשאת על גבו שק עם 30 ק"ג חומר נפץ.  לא כולם הסכימו, בודאי לא מיד, ומרגולין מצא את עצמו מתווכח עם חייליו באמצע המשימה.

    לבסוף הגיעו הלוחמים אל הגשר.  מרגולין מיקם את כוחות האבטחה השונים, וניגש יחד עם כח החבלה אל הגשר.  שיטת הפיצוץ היתה "פיצוץ מספריים", דהיינו פיצוץ של שני מטענים בגובה שונה בו זמנית משני צידי אחת האוֹמְנוֹת (אוֹמְנַה – עמוד התומך במבנה),  פיצוץ שאמור לבצע "גזירה" של אותה אומנה, ולגרום להתמוטטותה יחד עם  הגשר.  על מנת להצמיד שני מטענים כבדים (150 ק"ג כל אחד) בגובה האומנה, נבנו במקום פיגומים מקורות עץ שהובאו מבעוד מועד.  המטענים הוצמדו, הופעלו וכח החבלה רץ לתפוס מחסה.  לאחר זמן קצר נשמע פיצוץ עז, ומטר אבנים החל לרדת על סביבות הגשר.  לאחר הפיצוץ החליט מרגולין לחזור לגשר ולבדוק את מידת הנזק.  הוא והחבלן חזרו אל הגשר ונדהמו לראות שאומנם האומנה ניזוקה, אך הגשר עדין עומד על תילו.  בדיקה מהירה הראתה שהמטען הגבוה יותר לא הופעל, משום שהפתיל הרועם שהיה מחובר אליו נתלש ממקומו.  להפתעתו של מרגולין, שלף החבלן מאי שם מנגנון הפעלה נוסף, שהביא עימו "ליתר בטחון", הצמיד אותו יחד עם פתיל השהיה למטען, והפעיל אותו.  שוב מצאו את עצמם מרגולין והחבלן רצים לעבר מחסה, שוב נשמע פיצוץ עז ושוב ירד מטר אבנים על סביבת הגשר.  כעת, לאחר שנבדק מצב הגשר בשנית, התברר שהאומנה, ואיתה החלק המרכזי של הגשר התמוטטו.

    רק כשבועיים וחצי לאחר מכן, כאשר המצרים יעמדו על הגדה הדרום מערבית של נחל לכיש, יתברר לגדוד כולו, שהפעולה המשמעותית שבוצעה בלילה היא דוקא אותה פעולה שנתפסה באותו הלילה כשולית, פיצוץ הגשר.

    אנו עוברים כעת מספר ימים קדימה, 15.5.48.  יום לפני כן הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, וכעת, מתחילה פלישת צבאות ערב למדינה שזה עתה נולדה.  לעניינינו רלוונטי כמובן  הצבא המצרי.  המפקד העליון של כח הפלישה המצרי הוא מייג'ור ג'נרל אחמד עלי אל מואווי.  הוא מתכנן פלישה בשני ראשי חץ.  הכח העיקרי אמור לנוע לאורך החוף צפונה, ולהגיע לתל אביב, בעוד שהכוח המשני פרץ מכיוון ניצנים לבאר שבע, ומשם דרך הר חברון לכיוון ירושלים.    נחזור לכח העיקרי.  במהלך מסעו צפונה, הוא עוקף מספר ישובים יהודים, שהוא לא מצליח להכניעם.  מפקד הכח המצרי, מואווי, עוצר את ההתקדמות, ומחליט לטהר את אגפיו, ולכבוש את אותם ישובים, שעלולים להוות נקודות מוצא להתקפה על כוחותיו ושיבוש האספקה.  אך הנסיבות הפוליטיות מאלצות אותו לשנות את תוכניותיו.

    ב- 25.5 מותקפת לטרון ובמקום מתחולל קרב קשה.  הירדנים מצליחים להדוף את התקפת ההגנה, אך הם מבקשים סיוע מהכוחות העירקים והמצרים.  הגנרל מואווי מעדיף להתרכז בבעיות בחזית שלו, ונוטה לסרב לסייע לירדנים, אך הדרג המדיני המצרי מאלץ אותו להתקדם צפונה, ככל הנראה בציר אשדוד, יבנה, עקיר (תל נוף של ימינו) רמלה. 

    עבד אל נאצר, מי שלימים יהפוך לנשיא מצרים, היה קצין בכח המצרי והוא כותב בזיכרונותיו:  "הוטל על הגדוד שלנו לצעוד קדימה ולהשתלט על עמדות אשדוד... לפני התזוזה מעזה קבלנו הוראות מוזרות:  עלינו להתכונן לעזור לצבא הירדני שהיה משתתף בקרבות באב אל ואד.  לא היו לנו שום ידיעות אודות קרב באב אל ואד.  היה זה דבר מוזר, לפי דעתי, לשלוח את רבע כוחותינו הלוחמים בפלסטין למקום בלתי ידוע לנו, לבאב אל ואד".

    עקב שינוי תוכניותיו, מבטל הגנרל מואווי את הפקודה שנתן לגדוד 9 המצרי לכבוש את גברעם, ובמקום זאת הוא מורה לו לנוע צפונה ולתפוס עמדות באיזור הכפר הערבי אִשׂדוד.  וכך, ב- 29.5 מדווחים תצפיתנים מקיבוץ ניצנים למטה חטיבת גבעתי על מאות כלי רכב מצריים החולפים על פני הקיבוץ בדרכם צפונה.  כך למד הצד הישראלי על התקדמותם של המצרים.  מטה החטיבה העביר את המידע למטכ"ל.  בשלב זה לא היה ברור למפקדים האם כוונת המצרים היא להגיע לתל אביב, או לפנות מזרחה לכיוון לטרון.  כך או כך, הכח המצרי נתפס כאיום שחובה לעצור בעדו.  סגן הרמטכ"ל, יגאל ידין מחליט להטיל למערכה, בפעם הראשונה, את חיל האויר.  באותו היום ממש (29.5), סיימו להרכיב ארבעה מטוסי מסרשמיט,שהיו ארבעת המטוסים הראשונים בשרות צה"ל.  האויב המצרי כלל לא ידע על קיומו של חיל אויר ישראלי.  ארבעת המטוסים המריאו על מנת לתקוף את הטור המצרי, מבלי שהמטוסים, כלי הנשק שלהם והתחמושת נבדקו.  במהלך הגיחה נפגע מטוסו של אדי כהן ז"ל, והוא נספה.  מטוסו של מודי אלון, מפקד הטייסת נפגע בנחיתה ויצא מכלל פעולה, אך מודי אלון עצמו יצא ללא פגע.  שני התותחים במטוסו של עזר ויצמן הפסיקו לפעול באמצע גיחת ההתקפה, וחלק מהפצצות לא התפוצצו, בשל חוסר הנסיון של הנשקים בחימושן.  הנזק שנגרם לטור המצרי, שכלל לא היה ערוך להגנה מן האויר, היה שולי.  מיותר לציין שהתחושה בשדה התעופה היתה קשה.  חצי מ"צי" המטוסים נפגע, אחד הטייסים נהרג והגיחה לא היתה אפקטיבית.  למרבה המזל המצרים לא ידעו שהחיל כלל רק ארבעה מטוסים, וששנים מהם יצאו מכלל פעולה.  מבחינתם, עצם הופעת המטוסים הישראלים היוותה הפתעה אסטרטגית, וכעת הם עצרו את התקדמותם החלו להשקיע מאמצים במגננה.

    בלילה בין ה- 30 ל- 31 למאי בוצעה הפשיטה הראשונה כנגד החוד המצרי בגשר.  מטרת הפשיטה היתה הטרדה והשמדה של כמה שיותר חיילים וציוד, אך לא כיבוש.   לאחר יומיים, בלילה בין ה- 1 ל- 2 ביוני החלה פשיטה נוספת לכיוון אשדוד, הפעם על מנת לכבוש בחזרה את השטח.  כח חטיבתי מוגבר החל לנוע לעבר המטרות השונות במתחם, אך באמצע המסע הלילי התקבלה הודעת ביטול.  הסיבה לכך היתה מדינית, ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות היתה אמורה להכנס לתוקף לאחר חצות, אור ליום 2.6.  הרושם של ההפוגה הראשנה על הכוחות המצריים היתה חלש יותר, והם התקיפו את נגבה למחרת היום (2.6).  המשך הקרבות (גם נגד הסורים והעירקים) גרם לדחיית ההפוגה הראשונה ל- 11.6, ולכן הוחלט לבצע את הפשיטה שבוטלה ברגע האחרון.  הפשיטות שקדמו לאותה פשיטה גרמו לעייפות קשה בקרב החיילים, וכך מתאר זאת אחד החיילים:  "המסע הארוך והמסורבל בחולות אשדוד בליל 1 / 2 ביוני, הגדיש את הסאה של השבוע האחרון, בו לא טעמנו טעמה של שינה במשך ארבע לילות... כאשר בצהרי היום התפרצו ממלאי התפקידים לתוך הביתנים, העירונו והודיעו : הלילה יוצאים שנית לאשדוד, מצאו דבר שלא היו רגילים בו:  אנשים ששאלו למה שוב אנחנו?".  בהמשך מתאר אותו חייל כיצד פנה אליהם מפקד פלוגה בשם אריה קוצר, בעת ארוחת הצהריים:  "'כולנו עייפים', אמר, 'אך המצרים הפרו את ההסכם ותקפו את נגבה... הם נמצאים כרגע באשדוד אך מחר עלולים הם לנוע לתל אביב אם לא נעצור בעדם'... דומיית מוות השתררה בחדר האוכל.  כל אחד מאיתנו עשה את חשבון הנפש ונתן לעצמו את התשובה הברורה, שקוצר ביטא אותה, לאחר הדממה, במילים הבאות: 'על אף העייפות, ולמען המשפחות שלנו ולמען החברות שלנו המחכות לנו בבית – נצא גם הלילה!'". 

    צה"ל לא חסך במאמצים להצלחת הפשיטה.  לפני הפשיטה בוצעו  הפצצה אוירית והנחתת ארטילריה על הכח המצרי.  למרות שהתקפות הריכוך הללו לא פגעו בצורה אפקטיבית בכוחות המצרים, היתה להן בכל זאת תרומה צנועה.  בשלב זה של מלחמת העצמאות, היו תותחים מצרך נדיר בצה"ל, והשימוש בהם היווה גם הוא הפתעה מבחינת המצרים.  החיילים הישראלים, שלא היו מורגלים בלוחמה כנגד צבא סדיר החמוש במשוריינים וברקטות, התעודדו מהידיעה שאין הם מסתערים על האוייב המצרי כאשר בידם רובים ומקלעים בלבד.  גם הסד"כ היה גדול מאוד, חטיבת גבעתי שתוגברה על ידי יחידת אצ"ל וכוח מחטיבת הנגב.  הכוחות התקיפו את הכח המצרי ממספר כיוונים:  שלוש פלוגות מחטיבת הנגב תקפו  את הכח המצרי מדרום.  פלוגה מתוגברת במחלקה נוספת מגדוד 53 מנעה שליחת תגבורת מצרית מכיוון מג'דל (אשקלון של ימינו) על ידי מיקוש הכביש וחסימתו.  הכח גם ניתק את קווי הטלפון בין אשדוד למג'דל בנסיון למנוע תקשורת בין הכח המותקף למטה המצרי.  שלוש פלוגות מהאצ"ל תקפו את איזור החורשות ליד תחנת הרכבת.  שלוש פלוגות מגדודים 53 ו- 51, התקיפו את מתחם הגשר ועמדת הפילבוקס. ברשותכם, אתמקד בתקיפת איזור הגשר.  כח התקיפה יצא לדרכו קצת לאחר השעה 2:00 לפנות בוקר מאזור גן יבנה.  את הכח הוביל  מפקד גדוד 53, צבי צור, שכונה צ'רה (לימים הוא יעלה בסולם הדרגות וימונה לרמטכ"ל).  הכוח הגיע לכביש החוף וחצה אותו כשבע מאות מטרים צפונית מזרחית לגשר ההרוס.  הם המשיכו ללכת בכיוון הגשר, עד שהגיעו לנחל לכיש.  כאן החלו לעבור את הנחל.  לאחר שהפלוגה הראשונה סיימה לעבור את הנחל פתח הכח המצרי באש לכיוונה.  מפקד הפלוגה, יוש הרפז, החזיר את הפלוגה לואדי על מנת לחלצה מן האש, ודיווח לצ'רה שלפי עוצמת האש, הוא מעריך שעומדת מולם מחלקה.  בפועל, נפרשו באיזור ההיתקלות שתי פלוגות.

    בשלב זה היה ברור שיתרון ההפתעה אבד, אולם צ'רה החליט לנסות ולהפתיע את המצרים באופן שונה.  הוא הורה לפלוגה א, בפיקודו של  של אריה קוצר להמשיך ולהעסיק את המצרים ממקום ההתקלות, בעוד ששאר הכח יחזור על עקבותיו צפונה, ישבור מערבה ויפנה שוב דרומה, כך שהוא יתקיף את הגשר מכיוון מערב במקום כיוון צפון.  

    בזמן שהכח העיקרי החל את מסע האיגוף, כינס קוצר את מפקדי המחלקות, והסביר להם את תוכניתו.  מכיון שהאוייב היה מבוצר משני צידי הפילבוקס, ושלט על השטח המישורי, הרי שדרך ההתקדמות היחידה האפשרית מבלי להיקלע בשנית לאש המצרים היתה דרך הואדי.  תוכניתו של קוצר היתה להתקרב עד כמה שאפשר לפילבוקס ולגשר המפוצץ, לחכות להפגזה הארטילרית, ומיד עם סיומה להסתער על העמדות הקדמיות של המצרים.  בפועל, מיעוט התותחים והתחמושת, והטווח הרחב שהיה עליהם להפגיז, גרם לכך שההפגזה היתה לא אפקטיבית.  חמורה מכך היתה העובדה שמרבית הכוחות לא עמדו בלוח הזמנים, ולא היו ערוכים להתקפה עם סיום ההתקפה הארטילרית.  הכח העיקרי של צ'רה היה עדין עסוק באיגוף.  שאר הכוחות (חטיבת הנגב והאצ"ל), התעכבו גם הם, וכך נוצר מצב שהכח היחיד שהסתער עם סיום ההפגזה היה כח המשנה של קוצר.  לאסונם, המצרים חששו מחדירה דרך הואדי, ומקמו עמדת מקלע מעל גדת הואדי.  המצרים אפשרו לכיתה הראשונה להתקרב ואז פתחו לעברה באש תופת.  כמעט כל חיילי הכיתה נפגעו במכת האש הראשונה.  קוצר הורה  למקלענים לעלות על הגדה המזרחית של הנחל, שהיתה מתונה יחסית למערבית וקלה לטיפוס, לתפוס עמדות ולהחזיר אש לכיוון המצרים הפרושים על הגדה המערבית.  המקלענים מלאו את הפקודה, אך מכיון שהיו גלויים, רובם נפגעו עוד בטרם עלה בידם להמטיר על המצרים אש אפקטיבית.  אחד ממפקדי המחלקה ביקש את אישורו של קוצר לסגת.  קוצר סירב לסגת, משום שחשש לגורל ההתקפה שאמורה היתה להתחיל ממערב, בפיקודו של צ'רה.  קוצר הבין שלא יוכל להסתער על עמדות המצרים, אך הוא רצה להמשיך ולהעסיק אותם באש.  מפקד המחלקה לא הבין זאת, וחשב שיש להמשיך ולהסתער על המצרים.  ההסתערות גבתה מחיר דמים נוסף, שגרמה לקוצר לבקש בקשר אישור לנסיגה.  במטה הגדוד לא הצליחו להשיג את צ'רה, שבאותו הזמן חש לבדוק את מצבה של פלוגה אחרת (על כך בהמשך), ולכן השאירו את ההחלטה בידיו של קוצר.  קוצר החליט שלא לסגת, אלא להמשיך לנהל חילופי אש עם המצרים ולנסות ולחלץ את הפצועים.  במהלך הקרב גילו החיילים אומץ לב רב בנסיונות החילוץ של חבריהם.

    נחזור לכח העיקרי, בפיקודו של צ'רה.  בתחילה, העריך צ'רה שהוא יצליח לסיים את האיגוף וההיערכות עד תחילת ההרעשה הארטילרית, אך כאשר הבין שההליכה בשטח החולי תארך יותר ממה שחשב, ניסה לדחות את ההרעשה.  עקב שיבושים בקשר, הוא לא הצליח, וכך קרה שכאשר החלה ההרעשה הארטילרית, הכח בפיקודו עדין לא היה ערוך להתקפה.

    עם סיום האיגוף, הורה צ'רה  לשני מפקדי פלוגה להסתער בשני גלים.  הראשון להסתער הכל בפיקוד יוש, והשני בפיקוד אשר דרומי.  בעוד כוחותיו של יוש מתחילים להיערך להסתערות, הגיע רץ אל יוש וביקש אותו להגיע למג"ד.  יוש החל לרוץ לכיוון צ'רה, ולפתע נדהם לראות את חייליו משיגים אותו.  הסתבר שהמצרים החלו להמטיר אש על הכח הנערך להסתערות.  יוש הורה לחייליו להיערך מחדש 200 מטר צפונה מהמקום המקורי והמשיך לכיוון המג"ד, שם קיבל ממנו מספר הנחיות.

    כאשר חזר יוש לפלוגה, הוא הבין שהמצרים מצפים לו, ולכן העדיף להסתער בראש שתי מחלקות בלבד, כאשר המחלקה השלישית תחפה עליו באש.  ההסתערות החלה, אך דעכה באיבה.  מפקד המחלקה הראשונה להסתער הפסיק את ההסתערות ודיווח בבהלה ליוש שלמצרים יש במתחם טנקים.  יוש דיווח על כך לצ'רה, וצ'רה עזב את מוצב הפיקוד על מנת לבחון את המצב בעצמו.  זאת היתה נקודת הזמן בה ביקש אריה קוצר אישור נסיגה, וזו היתה הסיבה שצ'רה לא היה זמין.  היום אנו יודעים שלמצרים לא היו טנקים באשדוד, וההנחה היא שהכח, שהיה לו זה הקרב הראשון, ראה בעצם משוריינים נושאי מקלעים, וחשב אותם בטעות לטנקים.

    יוש לא אמר נואש והחליט לנסות ולהסתער פעם נוספת.  הפעם הוא הציב בחוד מחלקה מנוסה יותר.  למרות שהפעם הכח המסתער גילה יותר עקשנות, גם הוא נהדף.  נסיון נוסף לא בוצע, משום שהשחר החל להאיר.  צ'רה הורה לאנשיו לסגת כמה מאות מטרים צפונה, אך בדומה לאריה קוצר, רצה לקבל הוראת נסיגה מסודרת מהמסכות שמעליו.  בשל השיבושים בקשר, הוא לא הצליח לקבל את הוראת הנסיגה, ולבסוף החליט על דעת עצמו לסגת.

    בינתיים מצב הפלוגה של אריה קוצר היה בכי רע.  19 מחייליו כבר נהרגו, ועוד 16 שכבו פצועים, למעלה משליש הכח.  כאשר ראה קוצר שהשחר עומד לעלות, החליט גם הוא, על דעת עצמו, לסגת.  דאגתו העיקרית היתה לחלץ את כל הפצועים.  עקב רבוי הנפגעים, לא ניתן היה לחלץ את גופות ההרוגים, וקוצר הורה לכל הפחות לחלץ את כלי נשקם.  הוא הורה לרכז את הפצועים בבית בטון שהיה בלב אחד הפרדסים באיזור.  הוא נשאר האחרון בשטח, על מנת לוודא שלא נותר אף פצוע בשטח.

    לאחר ריכוז הכח בבית הביטון, ניסו החיילים לטפל בפצועים.  כל החובשים בכח נהרגו בקרב, כאשר הם ניסו להגיע לפצועים, והחיילים ניסו לטפל בפצועים ככל יכולתם.  תוך כדי הטיפול, הודיעו התצפיתנים על הגג שהמצרים ממקמים תותח במקום סמוך.  מספר דקות לאחר מכן, החל התותח לירות לכיוון הבית.  בנוסף, זיהו החיילים כח של חיילים בפאתי הפרדס.   קוצר, שחשש שהמצרים יכתרו גם את בית הבטון, הורה לסגת חזרה לגן יבנה.  בפועל, החיילים אותם זיהו התצפיתנים  השתייכו לכח העיקרי, בפיקוד צ'רה שנסוגו בעצמם.  היעדר הקשר בין היחידות השונות  נתגלה כאן במלוא חריפותו.     

     

    נחזור לכח העיקרי.  לאחר שצ'רה החליט לסגת, הוא הורה לפלוגה של יוש לסגת ראשונה, בשל כמות הנפגעים הגדולה שלה.  אחריה נסוגה הפלוגה של אשר דרומי, ואחרונים לסגת היו אנשי הכח המחפה בפיקודו של צ'רה עצמו.  צ'רה, שהבין שמדובר בנסיגה בתנאים נחותים, לאור יום ועם נפגעים רבים, העדיף להישאר אחרון בשטח, ובכך לשדר לחייליו שהכל תחת שליטה.  במהלך הנסיגה של שתי הפלוגות המשיך הכח המחפה בפיקודו של צ'רה לנהל חילופי אש עם המצרים.  בשל היעדר הקשר, משך צ'רה זמן, עד אשר הוא היה בטוח ששתי הפלוגות כבר יצאו מאזור הסכנה, ורק מספר שעות לאחר תחילת הנסיגה, החל הכח בפיקודו לסגת.  במהלך הנסיגה, הפגיזו המצרים את הכח של צ'רה.   לימים סיפרו יוש ודרומי, מפקדי שתי הפלוגות האחרות, שככל שהזמן נקף החשש לגורל הכח המחפה הפך לכבד יותר ויותר.  כאשר הכח המחפה נפגש עם שתי הפלוגות, לקח צ'רה את מכשיר הקשר שעבד, והורה לאנשי גדוד 4, שישבו בבסיס האם, להתקדם לכיוונים עם רכבים על מנת לסייע לנסיגה.

    לכאורה, הסתיים הקרב על גשר אשדוד בהפסד צורב לכח הישראלי.  הכח המצרי שהתחפר באזור לא הושמד, האזור נשאר תחת הכיבוש המצרי (בסופו של דבר נסוגו המצרים ללא קרב לקראת סוף אוקטובר, לאחר מבצע יואב) ולכח הישראלי נמנו כחמישים הרוגים ומספר דומה של פצועים.  אך ההפסד הטקטי היווה למעשה נצחון אסטרטגי.  חששותיו של מפקד הכח המצרי, מואווי, מהתקדמות צפונה התגלו כאמיתים.  הקרבות צפנו בתוכם מספר הפתעות אסטרטגיות:  קיומו של כח אוירי ישראלי, קיומו של כח ארטילרי ישראלי וההתקפה החטיבתית הראשונה שניהל צה"ל.  כל אלה חזקו את נטיתו הראשונית שלא להמשיך ולהתקדם צפונה.  כותב על כך כאמל איסמעיל א-שריף, איש האחים המוסלמים שנלחם בצד המצרי: 

    "בהתאם לתכנית הכללית שעובדה על ידי מדינות ערב, היה על צבא מצרים להתקדם עד יבנה.  אך בהגיע החלוץ המצרי לאשדוד, ריכז האויב כוחות גדולים באיזור רחובות, ופתח בהתקפה כבדה על הצבא המצרי.  התקפה זו נהדפה, אך האויב הצליח להשיג מטרה אחת לפחות, והיא ריתוק הצבא לעמדותיו באשדוד. 

    "לא תהיה זו הגזמה אם נאמר, כי ההתקפה היהודית על אשדוד היותה נקודת מפנה במאבק הישראלי מצרי, כי מרגע זה נאלצה המפקדה המצרית לשנות את תכניותיה:  תחת אשר תמשיך ברדיפה אחרי הכנופיות הציוניות, החליטה המפקדה המצרית להסתפק בניתוק הנגב מעל יתר המדינה." 

     

    התמונה הראשונה היא תמונת הגשר.  לצערי, כאשר הייתי במקום, היה הגשר בשיפוצים ומוקף פיגומים, אז נאלצתי להשתמש בתמונה מויקיפדיה.

     

    התמונה השניה היא תמונת הפילבוקס, שהקימו הבריטים על מנת להגן על הגשר בזמן המרד הערבי הגדול.  על המצבה השחורה המונחת למרגלות הפילבוקס נכתב:  "כאן לחמו חיילי גדוד 54 וחיילי חטיבת גבעתי בפולש המצרי במלחמת הקוממיות בהגינם על מבואות תל אביב.  נזכור את חברינו אשר נפלו על אדמה זו." 

    התמונה השלישית היא תמונת האנדרטה לחיילים שנפלו בקרב שנערך אור ליום השלישי ליוני 1948.

     

    התמונה האחרונה היא תמונת האנדרטה לזכר החיילים המצרים שנפלו במקום.  לאחר חתימת הסכם השלום עם מצריים והחזרת חצי האי סיני, הוסכם שישראל תשאיר שתי אנדרטאות לזכר חייליה בסיני, ובתמורה יורשה למצרים להקים שתי אנדרטאות לזכר חיליה בתחום מדינת ישראל.  אחת האנדרטאות הוקמה בפארק עד הלום.  האנדרטה מעוצבת כאובליסק, ועליו נכתב בעברית, באנגלית, בערבית ובכתב הירוגליפי (מצרי קדום) שמות הנופלים המצרים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה