כשהייתי קטנה לא הטרדתי את עצמי בשאלות הנוגעות בצרכים של הנפש. לא היה אכפת לי מה אני צורכת ולמה; האם הנשמה מקבלת מספיק ומה הכי טוב לה. לא ידעתי מה זו נשמה. גם היום זה לא לגמרי ברור, אבל מדי פעם היא מאותתת: FEED ME! ואז החלוקה בינינו מתבהרת לרגע - יש את העצמי המשוטט בעולם ללא מטרה ומתוך כוונה להימנע מלהיקלע לסיטואציות סטייל תל ברוך בסוף השבוע, ויש את העצמי שרוצה יותר. שלא מסתפק ב"להמנע" ורוצה יותר - לייצר, להתבונן, לכונן, לקומם, לעשות, לחוות, לנשום, להרגיש! המון דברים הוא רוצה. לא מבין שעליי, כחבר קטן במשפחת האדם הרועשת, לטפל קודם כל בענייני בנק, רופא שיניים ושינה רציפה - ורק אז.. אולי.. קצת להתפנות לטיפוח החלק הדורשני ההוא.

וגם אז.. מה לתת לו?במה להאכיל? פעם היה ברור לי - פחות או יותר - מה זה תרבות וממה מורכבת ארוחה ממוצעת לנפש.

ל נ ש מ ה. היום ספר כבר לא ממש מספיק. במיוחד לא הספר של בני ציפר על מסעות של ריגושים והשפלה מינית במזרח התיכון הקרוב. היום העצמי הדורשני מבקש שקט, או רעש איכותי בדמות מלמוליהם של ילדים הנחשפים לראשונה בחייהם למושג "סוכן חשאי". היום אני יכולה להצהיר בקול רם ולומר שהנשמה שלי היא טעונת טיפוח. מוזנחת. זבת חוטם. לא מקבלת את שלה.

ושגם העצמי הפיזי כבר די מסמורטט.