מתחילים בתרגולי שיקום. כל בוקר 20 דקות עם פזיוטרפיסטית נחמדה, בהתחלה לרדת מהמיטה, להתייצב על הרגליים בלי להסתחרר וליפול ולאט לאט צעד אחר צעד עם הליכון שקבלנו בהשאלה מיד-שרה. צעד ועוד צעד. מנוחה על הכורסא ושוב צעד ועוד צעד. לאחר שבוע של תירגול אבא כבר הולך בכוחות עצמו עד דלת החדר, עד לשירותים וביום שישי בבוקר אני מחליט לקחת אותו לטיול מורשת. כיסא גלגלים ואנחנו הולכים לבקר בתחנות חייו בבית החולים. אבא רוצה לראות את כל המקומות בהן ביקר במהלך שהותו כאן. חוזרים בשעת צהריים והרופא מסמן לי לבוא אליו. אני מחזיר את אבא לחדר וניגש לרופא. "תקשיב בחור צעיר..... פותח הרופא ברשמיות וליבי מחסיר פעימה. "אבא החלים מבחינתי.... אני משחרר אותו מבית החולים.... קחו אותו הביתה ושימשיך את השיקום בבית..... אין לו מה לעשות כאן עוד..... "הווווו דוקטור..... תודה רבה...... אני עונה בחטף. הבשורה פשוט היממה אותי. "שימשיך לקחת את שני כדורי האנטיביוטיקה למשך שלושה חודשים... אל תסירו את הצווארון.... למשך חודשיים ושיגיע לביקורות בקופת החולים.... אני מיד מכין את מכתב השחרור.....
ניגש לאבא ומבשר לו. פניו קצת נופלות. נראה כמו חושש מהמהלך הכה משמעותי. אבא כנראה חושש מה יהיה? איך יהיה? אני מתחיל לארוז. בכל-זאת צברנו כאן קצת רכוש במשך החודשיים בהם שהינו בבית החולים. צריך גם לבטל את ערכת השבת מארגון החסד. מתקשר לאמא שתתכונן לשבת עם אבא בבית.
מסיים לארוז ואבא כבר לבוש "אזרחית" ניגשים לתחנת האחות לקבל מכתב שחרור ושיירת האחיות הבאות להיפרד ארוכה ארוכה. האחות הראשית מספיקה לדחוף לי שקית עם תרופות "קח... שיהיה לכם לשבוע הקרוב.... היא אומרת וחיוך ענק על פניה. אבא מתיישב בכיסא הגלגלים ואנחנו צועדים נוסעים במסדרון הארוך. ראיתי דימעה מתגלגלת בזוית עינו של אבא.
מגיעים למעלית, יורדים שתי קומות ומגיעים לכניסה הראשית. "שב פה ותמתין לי... אני מביא את הרכב.... אני מבקש מאבא. "ובבקשה.... אל תעשה לי בלאגנים.... תן לנו ללכת מכאן וזהו.... אני מביא את הרכב, עוזר לאבא לעלות ומכניס את הדברים לתא המטען, מחזיר את כיסא הגלגלים למקומו ואנחנו נוסעים. אבא מהורהר. רואים עליו שמשהו מטריד אותו. ,תגיד לי... הוא אומר לפתע. "מה יהיה אם יקרה משהו במהלך השבת...? "אם יקרה משהו פשוט תזמינו אמבולנס ותחזרו לבית החולים... לא מסובך מדי.... "טוב....
מגיעים הביתה, אני מחנה את הרכב ליד הכניסה לבית ועוזר לאבא לצעוד לאט לאט עם ההליכון עד הבית פנימה. מיד מתחיל מבול טלפונים כאילו פורסמה הודעת השחרור של אבא בתקשורת. אמא מבינה שאני תמהה ומיד אומרת "רק סיפרתי לזו... ולזו... ולזה ולזה... רק להם...... "אהה... ממש ממש רק להם...? יפה לך...... אני ממש לא כועס. מותר להם לפרוק קצת מהלחץ. "עכשיו ספרי לי אמא מה מוכן לך לשבת... אני שואל. "האמת כמעט הכל מוכן אבל צריך לקנות קצת דגים, קצת עופות... קצת אורז וקצת וקצת וקצת.... "טוב.... אני קופץ לחנות הקרובה ומשלים כראות עיני ו"שלא יחסר". חוזר הביתה ומוודא כי הכל בסדר. אבא כבר לאחר מקלחת וישן במיטתו לבוש בפיג'מה של הבית. אני עוזב בלב רגוע ושקט.
השבת עוברת בשקט, במוצ"ש טלפון עדכון שהכל כשורה ושוב בראשון בבוקר . הכל כשורה ואבא ממשיך בתרגילי הפזיוטרפיה שקבל בבית החולים.
הימים חולפים, יום כן יום לא אני מבקר בבית ההורים ושומע שהכל מתנהל כשורה ואבא מתחזק ומחלים. שבת נוספת עוברת בשקט וביום ראשון בבוקר טלפון. "תשמע.... אומרת אמא בקול נכאים . "אנחנו בדרך לבית החולים.... אבא היה בביקורת בקופת חולים והתלונן על כאבים בכתפיים... הרופא שלח אותו לבית החולים לבדיקות..... אז שתדע שאנחנו בדרך.... "אוקיי עניתי לאחר ששבה לי הנשימה. "תעדכני אותי.......
המשך יבוא. |