כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    קן הירגזי

    In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.

    John Lilly

    האסקפיזם של גונק

    2 תגובות   יום שלישי, 18/8/09, 16:09


    בוקר אחד, כשצחצחה שיניים, הביטה גונק בראי וקפצה לאחור בבהלה. המראה שמולה היתה ריקה. היא הבינה שהיא עדיין לא התעוררה והתעוררה. היא רצה לחדר האמבטיה כדי לאשר שדמותה עדיין נמצאת שם, ונשמה לרווחה כשראתה את הראש המוכר והעיניים הגדולות פקוחות לעומתה, בודקות שהכול כשורה. אלא שלא הכול היה כשורה. שאם לא כן, לא היתה חולמת שבבואתה ברחה ממנה, ובמקומה נוכחת, כשהיא עומדת מול הראי ומביטה בעצמה - ריקנות.

    חרדה חלחלה בישותה של גונק. אולי אין לה ישות כלל וזו חרדה של אינות. חסרת מעטפת, לא שייכת למישהו ספציפי, בלי כתובת, בקושי בעלת תא דואר בסניף בפרברים.

    מדרגה 0 עד 10, החרדה ישבה באזור ה 8, ואיימה לעלות ולהציף אף יותר. בעוד הגרף מטפס בהתמדה, הפתרון שגונק חשבה עליו היה פשוט לברוח לחו"ל. למצוא מקום מפלט, הרחק מכל אדם. במיוחד ללא יהודים וערבים. אלה נמאסו עליה לגמרי. היתה בה כמיהה לנוף הררי עם עצים ובעלי חיים. להיות שם, ורק לנשום.

    את השעות הבאות בילתה בחיפוש באינטרנט. כשהיא מונחית בידי תקציבה המוגבל, חיפשה תחילה במקום קרוב, במרחק הפלגה. בין זיכרונות יוון הבליחו על מסך ההקרנה שלה קטעים של פאראנויה והבריחו אותה הלאה. הריביירה הצרפתית קרצה לה, גרנדה ואנדלוסיה כיווצו לעומתה גבות שחורות והבטיחו שיתנהגו יפה, לא כמו באינקוויזיציה, אבל היא נותרה חשדנית. פורטוגל קסמה לה, בתי חווה ישנים, נחרבים בשקט בצל עצי פרי. לאן הלכו האנשים שחיו כאן? הם בוודאי השאירו את הבדידות מאחוריהם. לרגע בדקה גם את האפשרות של עליית גג מתוקה בליסבון ויכלה לראות את עצמה משוטטת בלילות במועדוני פאדו, מתאבדת על פירות ים, יין פורטו וסיגריות צורבות נשמה. חיה בסרט של וים ונדרס.

    ככל שהיתה נואשת יותר, העזה וצלחה את האוקיאנוס האטלנטי. עקפה חופים ואיים שמועדים לאסונות טבע, שכן החרדה החלה כבר ללחוך את אזור 9 שנמצא בתחתית הגרון. ברזיל הזמינה ופתחה לה שער. החושים שם מתעוררים והקפה ממריץ תהליכים, והעצביות מגיעה עד לקצוות שלה, ומה תוכל גונק המסכנה לעשות עם כל השפע המתסכל הזה כשהיא כבר התרגלה לדכא את הרעב במשך כל כך הרבה שנים? נורה מהבהבת צהוב, פעמון מצלצל. החרדה הגיעה לשיא. היא נמלטה משם לפאסיפיק. אולי שם תמצא את השקט.

    סוף העולם. האסקפיזם הוליך אותה רחוק. מעבר לסיבות והתוצאות של חייה, בלי שום קשר - גן עדן אקזוטי. מקום שהוא חלום מקדמת ד.נ.א, חלום ששוהה, ארוז היטב למזכרת בתאים הקדומים של גזע המוח. כמו נעליים ראשונות של תינוק. תום צלול בראשיתי וחדש. כמו שהיה פעם. לפני ההזמנה לחטא, לפני שהתחשק קצת אקשן. לפני שהתגנב הפיתוי לאחוז ביסודות הארץ, להרעיש אותה ולראות מה יקרה. לפני הגירוש.

    כף רגלה לא מצאה מנוח. גונק נעה ונדה, הדרכים נפתלו והסתבכו בתוכה לבלי התר. חד וחלק. היא חתכה את הקשר הגורדי באיבחת קליק. מסך המחשב השחיר מולה. גונק הביטה לתוך הריקנות, וזו החזירה לה את בבואתה המוכרת.

    הפסיכולוגית שלה המליצה לה להיגמל מחיפושי נדל"ן.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/8/09 22:00:

      כתיבתך הפעורה, ורדית, נוגעת בי חזק מאוד

      מתקשה לרוב להגיב, אבל רוצה שתדעי

      תודה לך שאת כך מביאה את מקומותייך.

        18/8/09 16:21:

      ארכיון

      פרופיל

      טמבורין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין