נראה שמסע הגיבורה מתחיל כשהיא עומדת מול מצבת האבן של אמה. לצורך זה תהיה עבורה האבן המסותתת Square One, תחנת המוצא. שלושים יום עברו מאז היתה כאן תלולית תחוחה שכוסתה בפרחים. היא זוכרת את הרגע שבו קליפת החומר גלשה מהאלונקה בלחישת בד מהירה אל הבור. שארית זעומה ומכווצת של גוף האישה שנוכחותה היתה כל ימי חייה בעלת עוצמה, ואת קולה הרם היא ידעה לשלוח לרדיוס רחב, מעגל שנישא עד האופק. מורה בישראל. מאחורי גונק עמדו רק שני אנשים. גבר ואשה. היא כינתה אותם בראשה: "הווטרנים", אך לאמיתו של דבר, היה רק הוא הווטרן. לידו עמדה אשתו. גונק הצטערה שהתרשלה כל כך בהזמנת אנשים לגילוי המצבה. הרי חברים מובטלים יש לה, וסתם היא לא רצתה להטריח. אמש התעקשה עם חברותיה הקרובות שבאמת הן לא חייבות לבוא. לה אין צורך. זה היה אחרת בזמן הלוויה. אז רצתה להיות עטופה. אבל בשלושים – זה מיותר. מיותר לגמרי. יכלה לעומת זאת לאסוף כמה סינים שעומדים תמיד בכיכר ומחכים. יכלה גם, לדוגמה, להודיע לצוות הסיעודי בבית האבות. היא לא עשתה מאמץ. אבל זה היה הכול ידוע מראש. אמא שלה הרי ידעה למה אפשר לצפות ממנה. לשום דבר בערך. לכך היא הרגילה את כולם. היא רק התפלאה שהחברה הכי טובה של אמא שלה שאמרה שהבן שלה יסיע אותה לא באה. החברה היתה בערך בת גילה של אמא של גונק ויחד הן זממו אף פעם לא למות. לשם כך הן שמרו היטב על הבריאות, אכלו מזון איכותי והוסיפו ויטמינים, הן שיננו משפטים חיוביים כדי שיחלחלו לתת מודע, ומתוך אידיאולוגיה, אף פעם לא הודו כשמשהו כאב להן. אצל החברה זה גבל בפנאטיות. כך שהמשבר הבריאותי של אמא של גונק, מספר חודשים לפני מותה, היכה אותה בהלם ממש כמו גילוי בגידתו של בעל. וכאשר היא נפטרה – החברה התמוטטה ואושפזה, הפסידה את הלוויה ועכשיו פספסה גם את האזכרה.

הווטרנים עמדו וחיכו שגונק תגמור לקרוא את האותיות בתהילים קי"ט. רוב חברי ארגון המחתרת הגדולה היו מוטלים לרגליהם, שורה ארוכה ארוכה. למעשה, מספר רב של שורות. ורק גיבורים מעטים עדיין מהלכים בשדרות החיים, ותאריך תפוגתם מי ידע. הווטרנים השיחו את לבם בפני גונק, מתלוננים איך קוצץ בהם המוות ללא רחמים ושואלים מי ישא בעתיד את זכר המאבק על המולדת. ראשם נטה, כמו כרו אוזן והקשיבו לשתיקת האבנים המסותתות.

גונק הרגישה את החלל המהדהד בתוכה. תקרה גבוהה, אולם עצום וריק, דממה שהיא כמעט כמו ציפייה שהקירות יתנפלו עליה בשאגה, ישחקו איתה ב"להבהיל". היא הניחה אבן קטנה על הקבר. אמא שלה הלכה למקום אחר. הן נפרדו בלי טענות.