| בקפה הקטן שאני נוהג לבקר בו מידי פעם עובדת אחת נורא חמודה. מצחיקה שיודעת תמיד מה אני מזמין, ולפני שאני מספיק להזמין היא כבר כועסת שאני לא מגוון מידי פעם. היא נראית פיגוז, בת 25 בערך, שיער שחור ארוך וחלק, גוף בדיוק, עיניים יפות כשהיא לא עייפה כי התחילה לעבוד בשש בבוקר, ובדרך כלל לבושה בג'ינס צמודים. קוראים לה מונה והיא סטודנטית באוניברסיטה, או-טו-טו מסיימת תואר. דיברנו קצת. היא גרה בגליל. אני אוהב את הגליל. שאלתי איפה, אבל בדיוק מישהו שאל אם אפשר לקבל מאפרה והיא נעלמה. כמה פעמים אחרי זה כששאלתי היא ענתה ב"שךמהסמ", ולא היה לי נעים להגיד שלא הבנתי. יום אחד, כשאני קורא את העיתון שהולך עם הקפה, היא נעמדת לידי וקוראת את הדף שגם אני קורא, אבל מהצד השני שלו. בלי שום בעיה היא גם מזיזה לי אותו, כי לא היה לה נוח לקרוא ככה. אז נזהרתי לא לזוז, כדי שחלילה לא אפריע לה. וכשהיא סיימה קיפלתי את הדף לכיוון שלי כדי לראות מה היא קראה. לא מצאתי. וכשלא מוצאים – שואלים. "אהה, זה", הצביעה על איזו ידיעה קטנה. קראתי. פתחו מפעל חדש ליצור מכשירי אלקטרוניקה בכפר ערבי בצפון. "מכירה את המפעל?" "לא. אבל זה הכפר שלי". מונה היא ערביה. לא שזה חשוב, אבל מאותו רגע לא שמתי בקפה סוכר בתפזורת אלא רק כזה שבא בשקיות נייר אטומות. אחר כך התחלתי להביא גם חלב מהבית, ובסוף גם את הקפה הבאתי איתי בתרמוס. נראה לכם? מה פתאום. ערביה. אז מה? היא נראית כמו הבת של השכן, אם יש לכם מזל ולשכן יש בת שחבל על הזמן, מדברת עברית כמו כל אחת שלמדה איתכם בבית ספר, ואם למדתם בבית ספר טיפוסי, אולי אפילו קצת יותר טוב. היא משכילה בדיוק כמו מישהי שתכף מסיימת אוניברסיטה, אוהבת סרטים זרים, ספרות יפנית ושירה. איך אני יודע את הפרטים האלה? כי אנחנו מדברים די הרבה. וכשהיא עייפה לפעמים, או שהיא מסיימת משמרת, היא מתיישבת לשולחן איתי ואנחנו עושים קצת צחוקים ומהגגים על העולם. מה שהיא לא יודעת זה שמידי פעם, אחרי קפה כזה, אני עצוב. כי אני חושב על זה שנניח, רק נניח, שהייתי שוב בגיל שלה, ונניח שהיא היתה פעם מאוד משועממת ומאוד לבד, אז נניח שאולי היא היתה לא על המשמר, אז אם היה לי אומץ, אולי הייתי מעז לשאול אותה, אם, נגיד, בא לה ללכת איתי לשתות קפה. ואולי היא היתה מסכימה. השתעשעתי במחשבה על מה-היה-אילו למה לא? לא נראה לי שאכפת לה שאני לא ערבי, סליחה על הביטוי. אבל היא לא היתה מסכימה. בעיקר כי אם הייתם רואים איך נראיתי בגיל שלה וכמה שטויות הוצאתי מהפה בגיל ההוא, הייתם מבינים. אבל השתעשעתי במחשבה על מה-היה-אילו. נגיד שזה היה מצליח. נגיד. נגיד שהיינו ממש ממש מוצאים את עצמנו כמו בפנטזיות שלי ומצאנו מין את מינו, אז היינו צריכים ללכת עם זה הלאה, לא? אז נניח שהיינו רוצים, רחמנא ליצלן, למסד את הקשר בינינו. מה היינו עושים דבר ראשון? הולכים למשרד הפנים להירשם לא? ואם קצת מזל אולי זה היה בתקופה שמשרד הפנים עדיין היה תחת פיקוח ש"ס. איזה קטע יכול היה להיות? הם מיד היו אוהבים אותנו. ונניח שהיה נולד לנו בן. אחרי הכל אנחנו לא מדינה גזענית או משהו, פשוט יש לנו צורכי ביטחון. אז בתעודת זהות כתוב מה הדת שלך. לא שחלילה זה בכלל דומה למשהו שבאיזו תקופה שחורה עשו לנו הגרמנים. אצלנו זה בגלל "צרכים". אז מה היינו כותבים שמה? וכאן מגיע סוף סוף החלום שלי מלמעלה. מוּסלדי? יהוּלמי? ובכלל באנגלית זה היה נשמע יותר טוב - Jewslam. אותי זה הצחיק. ואיך היו קוראים לרך הנולד, מוחמד או עדי? כי חשבתי על זה שכדי לכבד את משפחת הכלה, הרי יפה היה מצידי לאמץ מספר מהמנהגים שלהם. ובצד שלה בטח יש הרבה "אבו-משהו". אבל אם אני משנה את השם שלי ל"אבו-עדי" זה לא ממש מצלצל טוב. ובשדה התעופה, באיזה תור אני עומד? עם אשתי הערביה והמדבקה שכבר לא אדומה, או בתור של היהודים הטובים? במילואים, יורידו לי סיווג בטחוני כי רעייתי קוראת בקוראן מידי פעם (או לא), או שישאירו אותי בתור עונש בדיוק איפה שאני משרת? |