חושך. חשוך בבית והיא פוסעת בו בקלילות.

מכירה את החדרים כאת כף ידה. מדלגת מעל ערימת בגדים שזרוקה בדרך, נשענת על קיר כדי לא ליפול. לא רוצה להדליק את האור. הוא מציק לה ברגעים האלה, הרגעים של סוף היום. ימים קשים עוברים עליה.

אז היא מגיעה לחדר האהוב עליה, החדר בו היא מורידה את כל תלאות היום ולא נותנת לקושי לחדור לתוכו. היא מאמינה שצריך ללכת לישון נקיים, שהמיטה היא המקור לסוג הלילה שיהיה לנו.

היא מורידה את הבגדים לאט, בטקסיות, נעליים קודם, אחר כך מכנסיים, חולצה, חזיה. נשארת עומדת בתחתונים מול מיטה גדולה ומזמינה, מיטה מחבקת בלילות בודדים או לאחר ימים מתישים.והיא זוחלת פנימה, לתוך הכריות הגדולות, מתפנקת עם המגע הרך והנעים של רגעים אחרונים של יום. והיא בוכה, כי אין דבר משחרר ונקי יותר מבכי. והיא כואבת ומנסה לשכוח את הכאב.

היא נפרדת מהיום הזה כפי שנפרדה מאנשים אהובים. ימים קשים עוברים עליה. ימים של בכי וחיבוק. ימים של חשבונות נפש גדולים ושינויים מהותיים. והיא בוכה, מתייפחת, כועסת וכואבת ולא יכולה להפסיק. משחררת כל טיפת עצבות שנדבקה לגופה.

החושך מרגיע, כאילו אומר לה שהכל בסדר, היום עבר, את לא צריכה להתמודד עם זה יותר. והיא נרגעת. ושותקת. ונרדמת.