| אין לי כבר לאן להימלט יותר, מתוך התחום העצום הזה, הבלתי מוגבל, האין סופי, שסגרתי עצמי בו. כשאני חושב על דרך בה אוכל להסביר לי טוב יותר, אני מדמה תלוי, על חבל. בזמן בו החיים עדיין מתקיימים בו, גם ברגע בו החבל כבר הודק, וסגר את דברו בעניין שהיה תלוי לפיתחו, עדיין, גם אחרי שניגזרה הגזירה, נותרה עוד נשמה מלאת חיים. כזו, שרואה את המראות, מריחה את הריחות, כואבת את הכאבים, זוכרת את הזכרונות. התלוי המת, הכי חי שאפשר שחי יהיה. במותו. כך אני, עכשיו. מריח, כואב, זוכר. כמהה. מת. הכי חי שניתן להבין, לדעת, לעכל. החי שאני, נדהם למוות, בכל פעם שהמת שאני, חי כל-כך. בנשמה הנותרת, תלוייה בין שמיים לשמיים הבאים, בנשימה שכלואה, ולא מקבלת חמצן חדש, עדיין מתקיימים כל החיים שניתן לקיים, עד הדק שבכאבים המדוייקים, שמהם אנו עשויים. אין ספק מצד שני, שבעניין הזה הרווח הוא עצום, מתוך הקיום הפשוט של העקרון המוכר, שכשנהנים הזמן עף, אז כשסובלים הוא עושה להפך. ונשאר. ואז זה רק אנחנו, שעפים. הסתיו תכף כאן. אני נזכר בו, ומקיים אותו, רק משום חוסרה של האהבה ההיא, שאבדה כבר בסוף האביב. זה, שבישר את הקיץ הזה, שחורפי ברגשות. והוא יגיע, החורף, ואיתו השיכחה שתרפה את טעמה של החמצה, ושם, תמיד יהיה אפשר לחלום, כי האביב הרי, הוא, כבר בפתח. מלאכית יפה ולבנה אחת, הניחה פעם, כדור וויאגרה על לשוני, והשקתה את פי הנדהם בשוט של וודקה. התאהבתי בה נואשות, ונואשתי כשהלכה. בלעדיה, אין לי אומץ לכדורים. או למטקות. שטנית אחת, לבנה עד שקופה, הורידה פעם את תחתוני התחרה של וויקטוריה סיקרט שלמותניה המושלמות, רק כדי שהסוד שייגלה לנגד עיניי, בארץ זרה ורחוקה, יהיה מחניק אף יותר, מלהיות ילד בן אחת-עשרה לאב קלפן במאורות מעושנות, מעופשות ומסריחות עד בלי-די. ודי לחכימא במילים מפורשות. צלב-קרס, לא פחות, הסתתר במקום מבושיה, בדמות כתובת קעקע. לא היה טעם במילים, או מחוות. התירוץ לסמל הודי עתיק יומין, ומלא בבורות חדשת שנים, לא סיפקה את תחושת הביעותים שאחזה בי, ששלחה אותי החוצה, בתחושה של אונס. הייתה אחת, אחרת, יפה מאין כמותה, שהסתייגה מגברים באופן כללי, ומי יכול להאשימה, שאהבה מתי מעט. המתים שבהם. לה, היה ציור מקועקע באותו המקום בדיוק, אך במקום סמל רוע, הייתה מצויירת נימפה רבת פרטים ושיער, שבאה מתוך בטן של רקדנית פלמנקו חטובה, אל בין מבושיה הבאמת מבויישים. בצידה השני, המושלם, נחה צלקת, שהעידה על כלייה אחת פחות, ופחד אחד יותר, מספרת סיפור חבוי. הייתה ההיא, שקשה לשכוח, עם קרע בג'ינס, וירכיים של קטלוג, שאמרה "כאן ועכשיו", כדי להאזין למואזין שהוא אני, טוען בתוקף שרומנטיקה היא 'שם ואחר-כך', כדי למצוא אותי כותב פוסטים ליליים, רק משום ההווה שחסר בכתובות. של קעקע. היו כה רבות, שמדגישות את החוסר שהוא עכשיו, וחי, ובועט. (יש פתגם הינדי עתיק, שאומר - שהקיצוניות של האדם, היא ההזדמנות של אלוהים.) ומה לי ולכל ההסטוריה הזו, אם מסעות הצלב עוד משסים בי את טובי הלוחמים האכזריים, כאילו מעולם לא ידעתי שפתה של אהבה. מה לי ולכל סיפורי האימים, אם בקרותם חשבתי שאני משביע את החיים שלפני האהבה, בלי לדעת שאלו יחסמו את בואי אליה. מאסתי בהרפתקאות, ובאהבות לוהטות ששורפות, ומעינוגים שמתפוגגים במהירות האד. האלכוהולי, הלא הולי בכלל. ומאסתי גם בחבל התקווה, שכרוך סביב צווארי, מותיר אותי תלוי, נטול חמצן חדש, וללא תוספת זמן. (ומהקיצוניות המוטרפת אליו נקלע האדם, כמו גם חווה, שקלועה היטב אל תוך אותו טירוף, ומתוך הנחה שכולנו יצירים ויצירות אלוהיים, אולי הייתי הופך את הפתגם ההינדי, ואומר שהקיצוניות של אלוהים, היא היא ההזדמנות של האדם.) בעיקר לאהוב. |