אנשים אומרים לי שהם מתגעגעים לדודה של פעם. זה קצת נשמע לי מוזר אבל משום שאני תמיד מאמינה לכל מה שאומרים לי, ישר הסכמתי. כן, בטח, דודה של פעם הלכה לעולמה, מי יודע מה נהיה ממנה, הפכה לפסיכופתית עם שלושה בלוגים במקביל, מפסיקה לכתוב, חוזרת, בקיצור - עושה לכולם בעיות. גם במעריב אמרו לי - רוצים את דודה, לא את ליאת. חצי ממני קצת נעלב, אבל מי אני שאסתכל על חצי הכוס הריקה? ישבתי וניסיתי לכתוב "כמו דודה". כמובן שלא יצא. מי זאת הדודה הזאתי בכלל. מה היא כתבה. אני אפילו לא זוכרת. אני כל הזמן מרגישה כאילו היא התמוססה לי כשהתחלתי לצאת עם הבחורצ'יק ועכשיו אני צריכה, או אמורה, או חייבת לבנות אותה בחזרה. נורא קשה היה לי - ועדיין - לחזור לרווקות, כל כך נכנסתי פנימה, לתוך עולם הזוגיות, אפילו אם זה היה רק לחצי שנה. אז כל הזמן אני מסתובבת עם עצמי ושואלת - עכשיו מה. אני יוצאת לדייטים מזעזעים, אבל זה כבר לא כיף כמו פעם, להיות הקדושה המעונה. זה אפילו קצת עלוב, לצאת לדייט מזעזע. לחזור הביתה ולגלגל עיניים, להרגיש נורא מסכנה. כמה שנים ריחמתי על עצמי, עכשיו כבר אין על מה.

אני חושבת הרבה על תחושות בטן. האם הניסיון מחדד אותן, או שמא מפריע. הרגשת הבטן שלי אומרת שאין לי תשובה. מצד אחד, וואלה, אני חיה את חיי הרווקות האלה כבר עשר שנים, אני אמורה לדעת מה אני רוצה. ומצד שני, פרפרים שפעם באו מאהבה מגיעים עכשיו מכל מיני פחדים. הם מרגישים אותו הדבר, המניאקים. אתמול בשיחה שאלתי את הבחורצ'יק מה אני צריכה ללמוד מהקשר שלנו לקראת הפעם הבאה. אמר לי, תפסיקי לפחד. תהיי פתוחה. ואולי זה המפתח לנטישת העליבות, הרחמים העצמיים, הפינוק והרוך שאני מקבלת מהקיטורים. והרי כבר ניסיתי הכול - יצאתי מהעיר למשך כמעט שנה, יצאתי לדייטים עם מגוון רחב מדי של חתכי אוכלוסיה, נתתי בפגישה הראשונה, חיכיתי לשנייה, חיכיתי לשלישית, הייתי מצחיקה, הייתי רצינית, פעם באתי מאופרת ופעם סתם זרוקה. טוב, לא צריך להגזים. פעם באתי מאופרת ופעם סתם באתי. ניהלתי מערכות יחסים של חצי שנה ושל חצי לילה. דיברתי בטלפון עם מיליון בחורים. שכבתי עם קצת פחות. ולמרות שיש תהליכים, והתבגרות, וכל מיני מילים שאפשר לכתוב על פוסט איט ולתלות על המקרר - משהו כואב בתחושת הבטן. כמעט אף אחד לא מכיר לי בחורים. אולי אף אחד לא רוצה להכיר אותם לי, אתם יודעים.

אבל תשמעו, דייטים, אם עושים אותם מספיק שנים ועם מספיק אנשים, זה פשוט מדע. זו אנתרופולוגיה. מכל אחד יש לי סיפור או שניים ובכל אחד אני נזכרת לפעמים. פעם הייתי אצל בחור שסירב לחמם פיתה קפואה על הגז, מתוך עיקרון או משהו. פעם הכרתי מישהו שמצלם נשים עירומות כשהן ישנות לו במיטה, ללא ידיעתן. ומה עם הבחור שסיפר לי על מישהי שהוא כל כך אהב, והכיר לה את סבא שלו כמה שעות לפני שהוא מת, וזה, במילותיו האחרונות אמר לו - מצאת את אהבת חייך, וכמה ימים אחר כך היא עזבה. וזה שהתחיל איתי ברחוב וכשסירבתי אמר לי - כבר יצאתי עם בחורות יפות ורזות ממך, אז תגידי תודה. וכל אלו שלימדו אותי על עצמי, יש בי דברים כל כך ברורים שאני כמעט מחכה שהם יגידו, והם תמיד אומרים. לדבר הם יודעים. וכמה סוגים של זין, וכמה סוגים של נשיקות, וכמה פעמים ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי לצלצולים מבחורים שאת שמם אני כבר לא זוכרת, והם בוודאי גם לא זוכרים אותי. זה ששונא חתולים, זה שעושה את עצמו כאילו שהוא לא מפחד מהכלב שלי, זה שאמר לי שאני לא יודעת לאכול חומוס, זה שחזר מחוצלארץ כדי לישון אצלי ובתיקו בושם למישהי אחרת, כל אלו שנעלמו לי, וכל אלו שאהבתי. אז באמת עכשיו מה. עכשיו אני מתחילה לכתוב עליהם סיפורים.